אנחנו נפרדים היום, עם לב מרוסק, מאהוב מחבק, עם העיניים הכי מדברות שיש, צ'ארלי שלנו.
צ'ארלי אומץ בתור גור, 4 שנים חי בבית, ננטש כי נלחץ מאנשים זרים שהיו מגיעים הביתה ונענש על כך בהמתנה מאחורי הסורגים, במשך 6 שנים.
כן, גם בכלוב שעברו אנשים הוא הוא נלחץ. הוא נבח חזק ולא סמך. אף אחד לא לימד אותו אחרת, כשעוד היה בבית וככל שהזמן עובר ואף אחד בך לא בוחר, ברור שהלב נסגר יותר ויותר.
שש שנים הוא חיכה.
בין סורגים, בין נביחות, בין תקוות קטנות שנשברו כל פעם מחדש.
שש שנים שבהן ראינו אותו נרגע כשמישהו כן נשאר. מתמסר כולו אלינו, העיניים לרגעים מתמלאות באור, הזנב לא מפסיק לכשכש, ליקוקים שמרטיבים את הפנים וחיבוקים, איזה חיבוק שהיית נותן צ'ארלילו, כמה שהם היו מנחמים ומרגיעים בתוך הכאוס היומיומי.
ניהלת זוגיות מעוררת הערצה, עם פנסי, בת הזוג שלך לכלוב. נתת לה את האפשרות להיות במרכז תשומת הלב, כמו שהיא אוהבת, היית מלקק אותה בחשש, כשהיא היתה כועסת.
היום נפרדנו ממך, בגיל 10, למרות שבחצרות הריצה, היית עדיין רץ אלינו מהר כדי לקבל אהבה. נשארת גור כדי אולי לזכות בעוד סיכוי להגיע הביתה. איך היית מתיישב עלינו שלא נעזוב לעולם.
אומרים שהכבד אחראי על חילוף החומרים בגוף וכנראה שכשאתה כלוא בכלוב ושום דבר לא משתנה, אתה נשאר עם הכאב שלא יוצא מהגוף ופשוט משנה צורה והופך לסרטן בכבד שהורג אותך בסוף.
סליחה שלא הצלחנו להחזיר לך את האמון עד הסוף.
סליחה שלא מצאנו לך בית חדש בזמן. שלא אפשרנו לך לעשות תיקון ללב.
תודה, על מי שהיית, על איך שלימדת אותנו לאהוב גם כשזה קשה. כמה ריגשת אותנו שזכינו באמון שלך, באהבה שלך, באמת שהגיע לך יותר.
אוהבים וכואבים לתמיד צ'ארלילו.
