אנחנו נפרדים היום, בכאב עצום, מדובי גדול ואהוב, חביתוש שלנו, שתשע שנים חיכה בכלוב, עד שהגוף קרס והלב הפסיק לחכות.
חביתוש האהוב שלנו, שכל החיים שלו עברו בין סורגים, זה שנראה מבחוץ כמו “אל תתקרבו”, אבל מבפנים היה רק לב רך שמפחד להישבר שוב, סיים את הדרך שלו בלי שזכה באמת להתחיל אותה.
בן פחות משנה, הוא הגיע אלינו אחרי שאת ילדותו העביר קשור, עם צוואר קרוע, אחרי חיים שלא היו חיים אלא הישרדות. מאז הוא למד דבר אחד: להרחיק כדי לא להיפגע. אז הוא נבח. אז הוא עשה פרצופים. אז אנשים עברו הלאה.
חביתוש של הטיולים היה כלב אחר לגמרי. כזה שמחייך מהלב, שמתרגש מכל פיסת עשב כאילו זו הפעם הראשונה, שמסתכל עליך בעיניים ושואל בלי מילים אם הפעם זה יהיה שלו.
אבל אף אחד לא עצר מספיק זמן כדי לגלות את זה.
9 שנים הוא חיכה שמישהו יבין שהנביחות הן פחד, שהקשיחות היא שריון, שמתחת לכל זה יש כלב שרק רוצה להרגיש בטוח.
יש כלבים שלא מקבלים הזדמנות שנייה רק בגלל הגודל שלהם.
כי אנשים בטוחים שדירה קטנה לא מתאימה לכלב גדול.
אז הם לא מנסים. לא בודקים. לא נותנים סיכוי.
וככה, הכלבים הגדולים שלנו פשוט נשארים מאחור.
שנים על גבי שנים.
באותו כלוב, שקטן מכל דירת חדר תל אביבית.
עד שהם מתים שם.
וחביתוש, הוא מצטרף לרשימה ארוכה מדי, של כלבים מקסימים, שמסיימים את חייהם בכלוב.
אהוב גדול ומדהים שלנו, נתגעגע לפרצופים המצחיקים, לטיולים שהיינו עושים בשדות כשהיית הופך לגור הכי מאושר שיש ולרגע, כל עם כל כובד המשקל שלך, היית כאלו מרחף. לליטופים בטוסיק שאפשרת לתת מאחורי סורגים, לצפות בך, פרטנר מושלם לבנות זוג שהיו איתך בכלוב ולקנא בהן שהן זכו בהגנה ובאהבה העצומה שלך.
מכלוב קשור הפכת לכלב כלוא, כזה שאפילו לא ידע מה זה בית. וכלוב הוא לא בית.
אלו היו חייך וזה לא הגיע לך.
סליחה חביתוש. כלב עצום כמוך משאיר, לתמיד, חור עצום בלב.
