פרידה ממיקי

 מיקי אהובה. ממייסדות "הפנצ'ריה" שלנו. כלוב הפינצ'רים שמתקשה להתרוקן. חמש שנים עצובות וקשות ומעט מדי רגעים של אושר ושמחות.
אני מעריצה אותך קטנה וכואבת את הכאב שחווית במשך יותר מדי זמן. התעקשת לא לסלוח על שנטשו אותך. התעקשת לא לסמוך עלינו בני האדם. ואת כל כך צודקת. כי אם פעם אחת היית חלק ממשפחה ונזרקת, מי יכול להבטיח לך שלא יעשו לך שוב את אותו הדבר?
והגעת שבורה. כל כך שבורה וכועסת ולא הרפת במשך כל כך הרבה שנים. כמה שהם פגעו בך אותם אנשים שנטשו אותך..איך אנשים לא מבינים את נזק הנטישה? איך הם לא מבינים שהלב שלכם נגמר?…אבל את המחיר של "הכבוד העצמי" את שילמת. כי אף אחד לא רצה לקחת קטנטונת כעסנית. את אף אחד לא עניין העבר שלך או הסיבה שאת כועסת..גם כשהבטחנו שכשאת מכירה וקצת בוטחת, את נמסה..לא נמצא מעריץ שיעריץ אותך קטנה.
והצחקת אותי המון. אהבתי לכעוס איתך כל ביקור מחדש. שאת תצעקי עלי מאחורי הסורגים ואני אכנס אלייך לכלוב ונצעק אחת על השנייה פנים מול פנים. אהבתי לכעוס איתך וכאבתי איתך. התחננתי שלרגע תחייכי קצת..
ורק בימי חורף קרים נורא, היית מצטנפת והופכת גורה. אז הכאב היה מציף את הכלוב, לא היה לך כח לכעוס, רק רצית להגיע לבית שיגן עלייך מהקור והבדידות.
אני עם תחושת פיספוס גדולה וכאלו נפער לי חור בלב על חיים שלמים של כלבונת עם אופי של נמרה, שהתבזבזו להם בכלוב, בבדידות איומה.
השארת עכשיו מאחור את מי שיייסד איתך את "הפנצ'ריה", סנופי האהוב. עוד קטנצ'יק מתוק, גם שחור וגם פחדן ולא בוטח בנו בני האדם. הוא, שהרגיש בטוח לצידך ועכשיו נותר לבדו, להתמודד מולנו, בני האדם הלא צפויים והכאב שלו בעיניים מציף את חוסר האונים. אני חרדה לגורלו. אני מקווה שהלב שלו לא נסדק עכשיו בעוד פינה, אני מקווה שהוא כן יזכה לצאת לחיים להם את לא זכית.
בא לי לתת לך עכשיו חיבוק ארוך של פרידה אבל אני יודעת שקשוחית כמוך גם ככה לא היתה מאפשר לי להתרכך לידה..אוהבים אותך קטנה, מצטערים כל כך, מעריצים כל כך והלוואי, שעכשיו היכן שלא תהיי, אולי תציצי עלינו מלמעלה וסוף סוף תחייכי.