אנחנו נפרדים היום, בכאב עצום, מילדה אהובה, כזאת טובה ומצחיקה, שחיים שלמים ניסתה להגיע הביתה אבל מתה היום, בגיל 12, בכלוב, כשכבר לא היתה מסוגלת לעמוד על הרגליים והלב, שמזמן איבד תקוה, אמר די.
לונה אהובה מתוקה שלנו, זה בלתי נתפס שאני צריכה לכתוב לך פוסט פרידה ולא עוד פוסט, מתוך רבים דרך #אומנהלחיים. בלתי נתפס שלא נראה יותר את הריקודים שלך בכלוב, שחץ, בן הזוג שלך לכלוב, במשך כל כך הרבה שנים, נשאר עכשיו לבד, גמור.
איך שהתחילו החיים שלך, נטשו אותה בתור גורה כשטסו לחו"ל, כששוב אימצו אותך החזירו אותך כי נולד תינוק ובפעם השלישית, כי לא הסתדרת עם החתולים. 12 שנים, 3 בתים ו – 10 שנים מאחורי סורגים. המין האנושי במיטבו.
כשמאמצים עברו ליד הכלוב שלך, כבר היית נעלמת לסוף הכלוב או פשוט נובחת. כי כמה אפשר לזלזל בחיים שלך????
וכשאנחנו היינו נכנסים, הייתי פותחת בסשן ריקודי זנב, נשכבת על הצד ומבקשת אהבה, כמה שיותר, מגישה שוב ושוב את היד אם לרגע היינו מפסיקים ללטף.
והכאב בעיניים אף פעם לא נעלם והוא יישאר לי תמיד מול העיניים. הילדה הכי טובה בעולם, שבני האדם פשוט החליטו שקל לנטוש אותה שוב ושוב ושוב כאלו אין שם לב שמתרסק ולעולם לא יזכה להיות שלם שוב.
אוהבים לתמיד ילדה שלנו.
