אנחנו נפרדים היום בכאב בלתי נתפס, מאהוב אחד, דביק ומתוק במיוחד, טופי שלנו.
טופי מת היום.
הבטן התמלאה בסרטן, הלב התמלא בכאב, והעיניים הן המשיכו לחפש מישהו שיבחר בו.
חצי חיים הוא חיכה.
בין סורגים, עם מבט מתחנן, עם זנב קטן שמכשכש גם כששוב לא באו בשבילו.
טופי אהב בלי תנאים, קיווה בלי גבולות ודווקא הוא, הכלב עם הלב הכי גדול שיש,
מת עם חור ענק בלב.
טופי שלנו ננטש כי היה שומר מכל משמר על מי שאהב. על זה הוא נענש. כי לאנשים אין סבלנות ללמד את היצורים הטהורים האלה מה שצריך.
עושים את מה שהכי קל לעשות ופשוט נוטשים.
ומאמצים, אין. כשכבר מגיעים הם בוחרים את הצעירים וטופי שלנו מצטרף לרשימה ארוכה מדי של כלבים שמחכים אצלנו שנים במסגרת #אומנהלחיים ומסיימים את חייהם בכלוב.
מה שעצוב זה, שהרשימה הזאת מתארכת, תקוה לא נראית באופק ויש תחושה שטופי לא יהיה האחרון.
תחסר לנו דב קוטב לבן ומתוק. נזכור את הזנב הקטן שלך מכשכש בהתרגשות מכל חיבוק, את הלשון הארוכה שמרטיבה ונותנת לקים אוהבים, את החיבוקים איתך שהיו הכי דביקים שיש וגם בחום הנורא, אלו היו החיבוקים הכי נעימים שיש.
אף פעם לא הפסקת לעמוד צמוד לסורגים ולחכות ולקוות שיאמצו אותך. והתקוה שלך, כנראה גם שלי ,שמאמינה שיש עוד מאמצים לכל המבוגרים האהובים שלנו, היא שאוכלת וגומרת את הגוף מבפנים, כשעוד יום עובר ואתם בכלוב נגמרים.
היית כלבלב מצחיק ועצוב נורא. כלבלב גדול עם זנבנב קטן, דב קוטב יפהפיה עם סרטן, כלבלב לבן ורוד עם סוף כואב ושחור.
חתיכת טופי לתמיד תהיה דבוקה לנו בלב.
אוהבים וכואבים נורא
