אנחנו נפרדים היום בכאב עצום, מפוקס שלנו ,האריה האהוב, שהיה זקוק לאהבה, כמו אויר לנשימה וכשזו לא באה, הריאות התמלאו בנוזלים, הנשימה פסקה ופוקס מת מבלי שזכה לצאת מהכלבייה.
כמו כל אריה שכלוא בכלוב, סבלת כל כך אהוב. כשאנשים שואלים אותי 'איך אני מגדלת כלבים בדירה תל אביבית קטנה' שלחתי אותם לראות אותך, אריה גדול ומפואר דועך בכלוב קטן למידותיו.
9 שנים היית איתנו אחרי שננטשת מבית. אם המין האנושי היה מבין איזה נזק עצום הוא גורם ללבבות כאלה טהורים, ברגע אחד שבו הם מחליטים לנטוש כי איכשהו, בתרוץ שנשמע להם משכנע מאוד, זה פשוט לא מתאים. אם היו יודעים כמה סבלת, אם היו יודעים שלעולם תאומץ ולא תחזור הביתה ותגמור את החיים שלך בכלוב, עדיין היו מוותרים עלייך בכזאת קלות?
וכל שנה שעברה וכל פעם ששוב לא בחרו בך, הלכת והפכת מיואש, מתוסכל, כועס. כמו אריה. הרחקת ממך אנשים, כלבים, הפכת ממלך היער לזאב בודד ומתבודד ואני שראיתי את התהליך שעברת, ריסקת לי את הלב.
לא התחנפת לאף אחד, לא רצית לרצות אף אחד, רצית שיעזבו אותך בשקט, כי שום תקוה כבר לא נראתה באופק, אף אחד לא האמין שמישהו יוכל להתמודד עם 'אריה שואג'.
אוהבת אותך כל כך ילד, על היותך מלך אמיתי. נאמן למי שאתה ולתחושות שלך, מבלי להרגיש צורך להתחנף למישהו כדי שיאהב אותך. אתגעגע מלא לשיחות שלנו, לרכות שהסכמת לחשוף בפניי, לטיולים ולרגעי האהבה. גם כשאף אחד לא האמין, ניסיתי עם #אומנהלחיים והמשכתי לקוות שיבוא עבורך האיש שיהיה קשוח כמונו ויכניס אותך לליבו. לא הצלחתי. לתמיד תמיד אוהבת וכבר מתגעגעת נורא
