בכאב עצום אנחנו נפרדים היום ממקס האהוב. חתול בוגר, שכמו רב החתולים הבוגרים, אחרי שננטש, לא זכה לחזור הביתה. בלב כואב, שבח שאהבה ודאגה לך כל כך, נפרדת:
הוא לא כבש לבבות בסערה. הוא לא התפנק על כל מי שפגש. על הפנים שלו אפשר היה לראות את כל מה שעבר, את האכזבה כשנזרק מהבית הראשון, את העלבון הצורב והגעגועים לבית שלא יעזוב אותו. תמיד הרגשתי שהוא מחפש את הבית הזה ומבקש לחזור אליו.
הוא הגיע אלינו לפני כמה שנים, חתול בן 7 שהיה שייך לאישה מבוגרת שהפכה דמנטית.
העובדת הסוציאלית אמרה שהוא לא מסתדר עם המטפלת, אבל אני ידעתי שזו היא שלא הסתדרה איתו.
הוא היה שמנמן כזה, חתול מפונק של בית, שהגיע לכלוב והיה בהלם טוטאלי. חודש שלם לא הסכים שייגעו בו והיה נושף על כולם, מבועת. יעל היתה היחידה שהצליחה לטפל בו בלי פחד. היא קראה לו מקס. אחרי חודש היא פתחה לו את הכלוב ונקבעה עובדה: מקס הצטרף לחבורה העליזה והמוזרה של חתולי המשרד שלנו.
לאט לאט הוא השתלב בזרם ובתנועה שלהם, למד איפה לישון ואיפה להתחבא, יצא לטיולים בחוץ, משתזף בשמש ומביט בעולם, וחוזר לישון מכורבל באחת המיטות. אחר כך תפס אומץ והתחיל לבוא להתלטף עם חלקנו, תוקע את המצח שלו ודורש מגע ואהבה, מתחכך ברגליים ותמיד נועץ מבט עם העיניים הגדולות שלו, חצי עצובות, חצי מבקשות.
מקס. המשרד מלא חתולים אבל ריק בלעדיך. אפילו דני, הנמסיס שלך, מתגעגע אליך, שתאתגר אותו ותעיר אותו מהנמנום התמידי. אני יודעת שהלב השבור שלך, שלא החלים אף פעם, אהב אותנו והכיר לנו תודה. שברת לנו את הלב. אני מקווה שלא סבלת נורא. נתגעגע מקס
