27/08/2020

תגיות:
,,

לפני פחות משבועיים נפרדנו מדרורי ופרל, שני כלבים שחיו כל חייהם בכלוב וסיימו את חייהם בכלוב. היום, #יוםהכלבהבינלאומי מצטרפת לרשימה העצובה והבלתי נתפסת הזאת גם טיגה שלנו. טיגה שלנו שחיכתה 6 שנים בכלוב ואיש לא בחר לאמץ אותה, בחרה ביום הכלב הבינלאומי להגיד די.
טיגה חלתה בצהבת, היתה עם לישמניה ובגופה המנומר, היפהפיה, התגלה גם סרטן.
כשנסענו להפרד ממך, שמעתי בדרך את השיר “זה מכבר” וכששכבתי לידך והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, השיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש: “זה מכבר, אין איש מחכה לי שם..עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה”.
איך אפשר לחיות חיים שלמים בכזאת בדידות תהומית. עם מועקה כזאת בלב. לראות אלפי אנשים שעוברים ליד הכלוב שלך ולנבוח מכל הלב: “תוציאו אותי מכאן”. ואלה, במקום שהלב ישמע את הכאב, מכסים את האוזניים וממשיכים לחפש כלב הרבה יותר חייכני ומתלטף.
אני זוכרת את היום שהגעת לכלבייה וכמעט ואי אפשר היה לגעת בך מרב שפחדת. אני זוכרת את היום שבו איפשרת לי לגעת בך- כמה ריגשת אותי, איך קראת לי מאז כל פעם לבוא אלייך ולהעניק לך עוד אהבה. ואני נלחמתי למצוא לך בית. עוד ועוד פוסטים, שש שנים בהן אני רואה איך הפנים שלך נעשות לבנות, איך הייאוש גורם לך להסתגר עוד ועוד.
יש לי בורות בלב מכל הכלבים שלנו שלא הצלחתי למצוא להם בתים והבורות האלה טיגה, הולכים ומתרבים, מחוררים לי את הלב ומשאירים בפנים ריק כואב. מלאתי אותך היום בנשיקות, כל גל בפרווה המנומרת שלך נישקתי, כדי שתעזבי את העולם הזה עטופה באהבה.
ביזבוז של חיים. הסתכלנו היום אחת על השנייה והרגשתי ששתינו שואלות, למה כל המסע הזה היה נחוץ. המאבק לשרוד בכלוב בחום הנוראי, החורפים עם הרעשים המפחידים, האכזבות מאלו שלא מאמצים והניסיון שוב ושוב ושוב ושוב להוציא אותך ללא הצלחה מהכלוב. ביזבוז.
השיר המשיך להתנגן לי בראש גם כשחזרתי לכלבייה: אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם….” החיים המשיכו אחרייך. מישהו נטש כלב. מישהו בחר לקנות כלב. אף אחד לא הגיע להציל מהכלוב את חברים שלך שמחכים שנים בכלוב. ואת, שביום הכלב הבינלאומי עזבת את העולם תזכירי לנו כל שנה מחדש את הכאב.
זואי, מיקי, קייסי, פרל, דרורי, בלאקי, גזר, עוזי, טיגה. בורות שלתמיד ישארו איתי בלב.
להתראות ילדה