23/04/2013

תגיות:
,,,,

הרבה זמן לא כתבתי לכם חברים..בפרקים האחרונים, למי שפיספס (אפשר להביט אחורה בתמונות) עשיתי עם המשפחה החדשה שלי חיים משוגעים בעיר הגדולה. חוויתי חוויות של כלבון חדש בבית חדש וקיוויתי שהניסיון שלי יעזור גם לכם להבין שעם סובלנות ואהבה כל כלב יכול להתאים לכל משפחה.
אבל לפרק של היום אף אחד לא הכין אותנו. 
כמו שאתם יודעים אני מסתובב לי ברחבי העיר על כיסא גלגלים עם 2 רגליים משותקות. מלא אנשים מתרגשים לראות אותי מתרוצץ מאושר ויש גם מלא שלא. ממש לפני שבוע למשל, יצא שהלכנו ליד רצף של מסעדות יוקרה שכאלה שמחוץ להן עמדו מלא אנשים לבושים מהודר ומעשנים סיגר. איחלתי שבת שלום לכל העוברים ושבים ובתגובה שמעתי אנשים אומרים דברים מעליבים כמו: "מסכן, למה היא עושה לו את זה", "כלב כזה צריך להרדים" "איזו התעללות לתת לכלב לחיות ככה". אמא שלי לא ענתה לאנשים האלה. היא פשוט נתנה להם את המבט הכועס שלה ששווה אלף מילים. זה לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים את זה. זה תמיד נמצא כשגדולים מרכלים עליי. אבל אמא שלי תמיד אומרת שהיא מאחלת לכולם שיהיה להם את השמחת חיים שיש לי בן בן הקטן.
בלי הכסא גלגלים שלי אני מסתובב על הריצפה כשאני גורר את הרגליים האחוריות שנפצעות ובגלל זה אמא צריכה לחבוש לי אותן כל יום מחדש, שיפצעו כמה שפחות. אבל השבוע, הפצעים שהיו לי נראו לאמא לא טוב…הלכנו לד"ר שיינר החמוד שאמר שבגלל השיתוק וזה שאין זרימת דם, הפצעים האלה לא מצליחים להגליד ויוצרים זיהום בדם.
אמא ראתה שחור בעינים ואני ליקקתי לה את העינים כדי שתחזור לראות עוד צבעים.
הלכנו לפגוש כל מיני מומחים לאורטופדיה ברחבי הארץ שהסבירו לאמא שאו שיורידו לי את הרגליים או שירדימו אותי.
הם גם הסבירו לאמא, שלהוריד לי את הרגליים זה לא פיתרון כי מה יקרה אחרי זה? אני שוב אגרור את עצמי על הריצפה, שוב יהיו פצעים ולא יהיה יותר מה להוריד ממני…
אמא לא הפסיקה לבכות ואמרה שגם אם היא תישאר רק עם הלב שלי אצלה ביד- היא עדיין רוצה את הבן בן שלה
הדוקטורים אמרו לאמא שלא יהיו לי חיים ככה. אני אצטרך להיות כל הזמן על הכיסא גלגלים ואלו לא חיים.
ואמא שוב בכתה ואמרה שאם אין לי איכות חיים ואני לא יוכל יותר לרוץ איתה בים, בפארק ולהתגלגל איתה על הדשא בכיכר- זה באמת לא חיים.
מלא דוקטורים ביקשו מאמא שתגיע להחלטה.
אני שתקתי ורק ליקקתי לאמא את אין סוף הדמעות שזלגו לה והצמדתי את הלב שלי ללב שלה, כשחיבקה אותי, שתשמע שהלב שלי פועם וחי….
הלכנו לים. התרוצצתי קצת עם הרגליים הפצועות שלי והתעייפתי מהר, כנראה בגלל הזיהום. אמא שוב בכתה ואמרה לי: "איך אני אמורה לקחת אותך עכשיו לזריקת הרדמה אחרי שהשתובבת ככה בים?"
הסתכלתי לאמא בעינים העצובות שלי ולא ידעתי מה להגיד לה.
הקולות של האנשים שאומרים שהיא מתעללת בי ביחד עם הקולות של הוטרינרים שרוצים שהיא תרדים אותי שיגעו לאמא את הראש והיא לא הצליחה להרדם כל הלילה.
אז עשיתי לה צחוקים, נשכבתי על הגב ורקדתי לה ריקוד גב שלי שבו אני מסתובב מצד לצד והיא צחקה ובכתה וקמה להסתכל במחשב על כל מיני כלבים משותקים שחיים בחו"ל חיים מאושרים.
במשך כל הזמן הזה יעל ארקין שהיא המנכ"לית של החיות אמרה לאמא שבטוח יש פיתרון ושאנחנו נתייעץ עם וטרינרים בחו"ל וריבי מאייר שהיא הכי מבינה בחו"ל באמת התיעצה שם עם הוקטור שבנה לי את הכיסא גלגלים ואמר שאותי אין שום סיבה להרדים.
אבל איש אחד, איש אחד מדהים במיוחד הוא זה שנכנע לניג’וסים של אמא שלי (ואמא שלי יודעת להיות קרציה) האיש האחד המיוחד הזה הוא האורטופד המומחה, ד"ר רותם יוסף שאמא אומרת שאין, פשוט אין יותר מומחה ממנו.
ד"ר יוסף לא היה יותר אופטימי מכל מי שפגשנו בדרך אבל ד"ר יוסף נכנע לאמא והסכים איתה שאם לא מנסים- לא יודעים מה מפסידים..
ביום רביעי נפגשנו במרפאה של ד"ר שיינר שם הד"ר מגיע לנתח. אמא שלי הכי אוהבת את השיינרים אז קיוויתי ששם לפחות היא תפסיק קצת לבכות.
ד"ר יוסף הרשה לאמא להציץ מדי פעם בניתוח שלי, כי כבר אמרתי שאמא שלי קרצייה שלא מרפה…
אמא היתה מהופנטת ומאושרת לראות את ד"ר יוסף עובד. היא סיפרה לי שהיא תמיד נדחפת לניתוחים ובחיים לא ראתה מישהו שעובד בצורה כל כך מעוררת הערצה וקנאה ושאם היתה יכולה היתה לוקחת אותו שיהיה הרופא המנתח שלה! (טפו טפו טפו) 
אז פוסט השבת הזה מוקדש לד"ר רותם יוסף, האיש שהוריד לי את הרגליים ונתן לי חיים. האיש שהציל אותי ונתן לי הזדמנות לחיות ולגרום לאמא שלי להפסיק לבכות. האיש שבשונה מהרבה רופאים, הקשיב גם ללב של אמא וגם הסתכל לי בעינים וגם אם הוא לא יודה בכך בקול גדול, משהו בלב שלו הבין שאני רוצה עוד להיות בחיים, גם אם זה במחיר של לאבד זוג רגליים משותקות
האיש הזה מציל עשרות בעלי חיים בשבוע "מאחורי הקלעים" ואמא שלי דורשת לחשוף אותו למרכז הבמה. אז.שתדעו שיש מנתח אחד, אורטופד מומחה שמציל חתולים עם לסת שבורה, מנתח עשרות כלבים אחרי דריסה, האיש הזה גרם לכל כך הרבה בעלי חיים לעמוד על הרגליים ולשוב לחיים- שהוא באמת אגדה מהלכת אצלנו בעמותה. והגיע הזמן שכל העם יידע.
ד"ר יוסף היקר, אני ואמא שולחים לך מכאן חיבוק ענק אנחנו יודעים שיש לנו עוד שיקום ארוך ואנחנו יודעים שאי אפשר לדעת מה יהיה עכשיו-אבל בזכותך יש לנו את האפשרות לבדוק ולהחזיר את פעימות הלב שלי ושל אמא שלי לפעום ולחיות!
שתהיה לכולכם שבת שלום ותבואו לאמץ את חברים שלי, אלו שחסרה להם עין, רגל, זנב-אבל לא חסר להם לב שפועם בחוזקה וכל כך כל כך רוצה להעניק לכם אהבה!
שלכם,
בן בן