17/12/2012

תגיות:
,,,,,

הוא היה חתול חצר במשרד הקודם שלנו. במשך כשמונה שנים האכלתי אותו יחד עם שאר החתולים שהנהגתי להאכיל מדי יום. הוא היה מסתובב למטה, מפקח על הנעשה בשכונה, ומדי פעם היה עולה ומבקר אותנו ויורד בחזרה. כשהגיעה נויה למשרד, יום אחד הוא עלה איתה ומאז נשאר. הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ואנחנו אהבנו אותו. הוא היה שוטר מקוף. זה שעשה פה סדר, החליט מי ייכנס ומי ייצא, פקד עלינו לפתוח את הדלת והודיע שעכשיו זו השעה שבה הוא יושב על החלון וצופה אל הרחוב. פעם היה יושב כל הזמן על יד מירי, בשולחן של המוקד, והיה אהבת חייה, ואחר כך עבר לשבת על קובי, מנהל החשבונות, שהיה מלטף ומחבק ומנשק אותו כאילו היה הילד שלו.

יום אחד הוא פתאום נעלם. חיפשנו אותו חודשיים כמו מטורפים, לא מצאנו אותו וכבר לא יודענו מה לחשוב, חשבנו שהוא מת. אבל הוא הפתיע וחזר אלינו, עור ועצמות, ועד היום אנחנו לא יודעים מה קרה איתו במשך חודשיים, אבל החזרה שלו אלינו היתה אחד הרגעים המרגשים.

לפני שבועיים הוא לא הרגיש טוב, נרדם על הכרית ורק רצה לישון, לא רצה לאכול ולא לרדת למטה. ידענו שמשהו לא בסדר. אתמול הלך מאיתנו ואיתו חתיכה מהלב שלי. ויחד עם זה, ההכרה שיום אחד גם אני אצטרך לעזוב את המשרד הזה אחרי 27 שנים של עבודה ועשייה. הדבר הכי חשוב לי בחיים הוא העשייה בתנו לחיות לחיות. גם יומי יגיע, יום אחד לא אוכל להיות יותר חלק מהנוף של העמותה. גם במותו, כרגיל, שוורץ נתן לי בומבה לפנים, כמו שרק הוא ידע לעשות.

אתי אלטמן.