אנחנו נפרדים היום, בכאב גדול, מיואל האהוב שלנו שאחרי 8 שנים בכלוב, הגוף אמר די.
כשראינו אותו לראשונה, הוא היה שלד של כלב.
קשור בשרשרת ברזל כבדה ממנו שסימלה חיים בפחד.
הוא היה שבור, גסס, כמעט בלי נשימה.
החרמנו אותו. הבטחנו לו אז שזה נגמר, שהחיים מתחילים עכשיו!
שיקמנו את הגוף, הכי חתיך בעולם הוא היה. ובלב נותרו צלקות. איך לא?
הוא לא היה כלב לכל אחד; הוא עבר יותר מדי, ולכן היה בו שילוב מורכב של טונות של אהבה שהוא העניק וזהירות, עם מי שלא הכיר.
יואל חיכה למאמצים #אומנהלחיים שיודעים שאהבה אמיתית מתחילה בלכבד את הפחד. לתת לו זמן ומקום.
הם לא הגיעו.
יואל המתין 8 שנים לתיקון שלא הגיע.
שמונה שנים הוא חיכה בכלוב, מתבגר אחר כך מלבין מאחורי הסורגים, בזמן שרבים כל כך חיפשו את הכלב "המושלם" והקל, מדלגים על פניו ועל פני המורכבות שלו, ומשאירים אותו ואת שכמותו מאחור.
ההמתנה הארוכה הזו נגמרה היום, כשהריאות שלו , שפעם בקושי נשמו בגלל השרשרת, נכנעו הפעם לגרורות של גידול סרטני.
אלו היו חייו.
התחלה אכזרית, המתנה אינסופית בכלוב ומוות ממחלה מכאיבה.
כן, היו באמצע גם רגעים של אהבה, טיולים, משחקים וחברים שהוא כל כך אהב.
אבל החיים קצרים מדי.
סליחה יואליקו. כואבים כל כך ואוהבים ממש ממש, לעד.
