מה חוק צער בעלי חיים מחייב את תעשיית המזון מן החי לעשות?
אנחנו מדברים הרבה על הכשלים של משרד החקלאות באכיפה של חוק צער בעלי חיים. על מיעוט התיקים הפליליים וההחרמות של בעלי חיים. אבל הבעיה מתחילה עוד לפני החקירות והפיקוח – כשאין חוק ברור שאומר מה מותר ומה אסור לעשות לבעלי חיים.
לפני שלושה שבועות עתרנו לבג"ץ נגד משרד החקלאות כדי ששר החקלאות יתקין תקנות שיקבעו לפחות תנאים מינימליים בבתי מטבחיים – תקנות שלפי החוק היו צריכות לעבור לאישור ועדת החינוך של הכנסת עוד ב-2016, ושמשרד החקלאות הודיע שהוא מקדם שוב ב-2020.
היום הגשנו עתירה נוספת נגד המשרד – ביחס להתחייבות שלו מ-2020 לעשות תיקונים בתקנות שמסדירות הובלה של בני בקר, בני צאן, חזירים וגמלים – גם אלו שמובלים מהנמלים אחרי שמגיעים במשלוחים החיים. גם לעשות תיקונים חשובים לעניין תנאי ההובלה, וגם לעשות תיקונים שיאפשרו מעקב אחרי ההובלות הללו.
כן, למרות שחוק צער בעלי חיים חוקק עוד ב-1994, ביחס לרוב בעלי החיים בישראל עדיין אין הגדרות ביחס לאופן שבו יש להחזיק אותם – לא בתעשיית החלב, לא בתעשיית בשרם של עגלים וטלאים, ולא בתעשיית בשר הדגים. למרות שהממשלה החליטה עוד ב-2015 שתקנות כאלה ייכתבו עד שנת 2018.
לצערנו, אנחנו נאלצים לגשת שוב ושוב לבית המשפט על מנת שיחייב את משרד החקלאות לעשות את הדבר האלמנטרי ביותר שנדרש ממנו: לקבוע סטנדרטים מינימליים להחזקה ולהובלה של בעלי החיים שמוחזקים ושמנוצלים בתעשיות שונות. אפשר רק לקוות שבית המשפט יידע לזהות את גרירת הרגליים הקיצונית של המשרד, ויורה לו לעשות את העבודה שלו בהקדם האפשרי.
