26/05/2022

תגיות:
,,

 

היינו השבוע בכנסת גם בדיון בוועדת פנים על מתן נשק ל”מפעלים ראויים” לשם פגיעה והרג חיות בר.

“מפעל ראוי” הוא לא מפעל, וודאי שלא ראוי – אלה גופים שמקבלים רישיון לנשק מכוח סעיף חוק עתיק מ-1949, ומשתמשים בהם כדי לספק “שירותי ציד” לחקלאים וגורמים אחרים שרוצים להרחיק או להרוג חיות בר שמפריעות להם. אלה יכולות להיות ציפורים במשקים חקלאיים, בעלי חיים שמפריעים לתושבים במקומות אחרים (ירי שנעשה שלא כדין, אגב, אבל נעשה), ושלל תירוצים וסיבות אחרים לירי בעשרות אלפי בעלי חיים מדי שנה.

 

הדיון התמקד בוויכוח העתיק של “ציידים חוקיים” מול “מפעלים ראויים” – על מי צריך לקבל את הזכות לבצע את “עבודות הממשק” של ציד חיות הבר. הגענו לשם כדי להבהיר שהשאלה צריכה להיות למה הירי הזה קורה בכמויות כאלו, מה התועלת שבו, ולמה לא נבחנות חלופות לפני שהורגים בעלי חיים, חלקם מוגדרים דווקא “חיות בר מוגנות”. גורמי המקצוע מסכימים שירי והמתה אינם פתרון ארוך טווח לבעיות כמו פגיעה במגוון הביולוגי (שנובע מהתנהגות אנושי, לרבות ייבוא בעלי חיים), או דילול נזקים לחקלאות.

אמרנו בקול ברור: אי אפשר לנהל שיחה על ציד, “ממשקי” או “ספורטיבי”, בלי לזכור את בעלי החיים, ובלי לעשות הכל כדי למנוע פגיעה בבעלי חיים שכל חטאם הוא שמצאו את עצמם במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון.