02/01/2022

תגיות:
,,

בישראל מספר גדול של כלבים ללא בעלים. בעיקר ניתן למצוא אותם באזורי הפריפריה, בסמוך לאזורים מיושבים, כשהם ניזונים מזבל ופגרים המפוזרים בסמיכות לישובים או במזבלות. כלבים אלו מתרבים ובכך מוסיפים לבעיית האוכלוסייה העודפת של כלבים בישראל. בנוסף, הם מעוררים התנגדות אצל חלק מבני-האדם הנחשפים להם, והשירותים הווטרינריים טוענים שהם עשויים להיות גורם מתווך בהעברת מחלות מסויימות.
לא פעם כלבים אלו הם קרבן להרג בידי רשויות שונות – הרג שאינו משיג את מטרותיו, שכן כלבים חדשים תופסים את מקום ההרוגים (בטבע אין ואקום). אדרבה, בכל הנוגע למניעת מחלות, ובפרט מחלת הכלבת, הרג של כלבים, המביא לנדידת כלבים חדשים למקום בו חיו, ואשר ממשיך לספק משאבי מזון, עלול להגביר את הסיכון להעברת מחלות ממקום למקום. בנוסף, ממילא מבחינה מעשית היקף לכידת כלבים אלו על ידי הרשויות הוא נמוך מאוד.
פתרון שורשי וארוך הטווח הוא במבצעים של לכידה, עיקור, חיסון נגד כלבת והחזרה לשטח של הכלבים. בשיטה זו ניתן ליצור אוכלוסיה יציבה, בריאה ומחוסנת של כלבים, שתצמצם כניסה של כלבים חדשים, לא מחוסנים לאותה יחידת שטח. בישראל, טרם נעשה פיילוט לבחינת התאמתו של פתרון זה בשטחים שונים בארץ, כמו באזור הנגב בו מצויים רוב הכלבים המשוטטים במדינה, למרות שמספר רשויות באזור הביעו רצון בבחינת פתרון כזה לבעיית הכלבים המשוטטים בשטחן.
לפי פרשנות משפטית לא-רשמית לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס”ג-2002 (להלן: “החוק להסדרת הפיקוח”), פעולות של לכידה, עיקור, חיסון והחזרה לשטח עומדות בניגוד לסעיף 11 לחוק. לפי פרשנות זו, תפיסת כלב לצורך טיפול בו, חיסונו, עיקורו והשבתו למקום בו נלכד זהה לפעולה של בעלים של כלב שמאפשר לו לשוטט ללא רצועה. לעמדתנו, מדובר בפרשנות משפטית נפסדת, והיא גם לא נתמכה על ידי הגורמים המוסמכים לפרש את החוק, כמו בתי המשפט או היועץ המשפטי לממשלה.
אלא שפרשנות זו מרתיעה גורמים שונים שמעוניינים לבחון, באופן הומני, מקצועי ומדעי, פתרון של עיקור והשבה לטבע כדרך לשליטה בהתרבות הכלבים המשוטטים, במניעת תקיפות של בני אדם ופגיעה מיותרת בכלבים ובחיות בר. הצעת החוק שבנושא מסירה את הספק ביחס לחוקיותן של פעולות כאלו, שנועדו להיטיב עם הכלבים ועם הציבור.
מצידה השני של הפרשנות החוסמת את הדרך לבחינת פתרונות הומניים כמו עקר-חסן-החזר, עומדים הנתונים העגומים ביחס להמתתם של אלפים רבים של כלבים מדי שנה – בשנת 2020 לבדה ירו מפקחי יחידת הפיצו”ח של משרד החקלאות ב-896 כלבים, ופקחי רשות הטבע והגנים ירו ב-758 כלבים. עוד אלפי כלבים נוספים נורו בחיצי רעל על ידי הרשויות המקומיות, ואלפים נוספים מומתים מדי שנה במאורות הרשות. למרבה האבסורד, נתונים בדבר המתות של הרשויות המקומיות כלל לא מקובצים באופן מסודר, לא ברשויות ולא במשרד החקלאות. המצב שבו לא מתאפשרת, הלכה למעשה,
בחינת הפתרון ההומני של עקר-חסן-החזר, ובו בזמן ממיתים גורמי הרשויות כלבים ברבבותיהם, הוא מצב בלתי מתקבל על הדעת. לכל הפחות, יש לאפשר בחינת פתרונות חלופיים.
בניגוד לטענות שהועלו, הצעת חוק זו לא נועדה ואיננה מחייבת את הגורם המוסמך, משרד החקלאות, לנצל את התקציב שניתן לו בחוק לשם “צמצום התרבותם של כלבים משוטטים”, לפי סעיף 21א לחוק להסדרת הפיקוח, דווקא לפעולות של עקר-חסן-החזר. בעוד שאנו סבורים שראוי היה שהמשרד יבחן לעומק פתרון כזה, ובכלל שיבצע מחקרי עומק הנוגעים לאוכלוסיית הכלבים המשוטטים עצמה, נתון לו שיקול הדעת לבחור בפתרונות אחרים, על אף שיעילותם שנויה במחלוקת בין אנשי המקצוע.
אלא שאין בעמדתם של גורמי המקצוע במשרד כדי לחסום גורמים אחרים, שדורשים את טובתם של הציבור ושל בעלי החיים, מבחינת פיילוטים כאלו, בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות, המשוועות לפתרון אפקטיבי והומני לבעיית הכלבים המשוטטים, לאחר שנים של הזנחה ושל פתרונות דמה, של המתה סיטונית ושל הצהרות על מבצעי אימוץ שאמורים לפתור את הבעיה של עשרות אלפי כלבים משוטטים.
מטרתו ותכליתו של החוק להסדרת הפיקוח
מטרת החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא לקבוע הסדר ארצי אחיד בכל הנוגע להחזקת כלבים. במלים אחרות, החוק עוסק בכלבים המוחזקים דרך קבע בידי אנשים ובחובות המוטלות על מחזיקי הכלבים. ואכן, החוק להסדרת הפיקוח על כלבים מטיל על הבעלים של כלב (ההגדרה כוללת את מי שמחזיק בכלב דרך קבע) חובה לקבל רשיון עבורו. הרשיון כרוך בחיסון, סימון בשבב ורישום במאגר הכלבים. לאור מטרתו, החוק כמעט ואינו עוסק בכלבים חסרי בעלים (סעיף 21א הוא החריג לכך). החוק יוצר זיקה מחייבת בין סימון כלב בשבב לבין רישום פרטי בעליו במאגר הכלבים – אולם זיקה זו נוגעת אך ורק לסימון לפי חוק זה. החוק אינו חל על סימון שאינו לצורכי החוק. כך, למשל, במעבדות מקובל לסמן כלבים בקעקוע, והחוק אינו מונע זאת. בדומה לכך, החוק אינו מונע סימון בשבב (או אחר) של כלבים שאין חובה לסמנם לפי החוק משום שהם חסרי בעלים.
הבהרה שהחוק לא נועד לחול ביחס למבצעים שנועדו לטפל באופן הומני בבעיית התרבותם של כלבים משוטטים תואמת את מטרות החוק, ותוחמת אותו בהתאם להסדר אליו נועד, תוך שהיא מאפשרת לגורמים המעוניינים בכך להמשיך ולמצות את הפתרונות ההומניים לטיפול בכלבים משוטטים.
סיכום
קריאה תכליתית של לשון החוק ושל מטרות המחוקק מלמדת שאין יסוד לטענה לפיה החוק נועד למנוע תפיסה כלבים משוטטים, לחסן אותם, לעקר או לסרס אותם, ולשחרר אותם בחזרה לתאי השטח בהם נתפסו. לאורך זמן, זוהי הדרך המוכחת להפסקת התרבות של כלבים משוטטים, ולצמצום הסכנה להתפשטות של כלבת. לא מדובר בפתרון שצריך לעמוד לבדו, אולם בלתי מתקבל על הדעת שבחינתו תיאסר, בעוד הרשויות פונות להרג המוני של רבבות כלבים. הניסיונות לקרוא את החוק ככזה שאוסר מבצעים כאלה, שנהוגים ברחבי העולם ושפיילוטים שלהם גובשו גם ביחס לישראל, חוטאים לכוונת המחוקק ולתכלית החוק, ומן הראוי לשים להם סוף באמירה מפורשת של המחוקק.