זה סיפור על שלוש רמות של הזנחה מרתיחה, פינת חי מהגיהינום, ועז אחת ששילמה בחייה:
במשך חודשים פונים אזרחים וארגונים, אנחנו ביניהם, לרשויות בדרישה פשוטה: טפלו בהזנחה הפושעת שבפינת החי במעלות-תרשיחא. במשך חודשים לא נעשה דבר – בעלי החיים המשיכו להיות מוחזקים בלי אף אחד שידאג להם ולבריאותם.
השבוע סוף סוף, לאחר עוד ועוד פניות מצד ארגונים ואזרחים מודאגים, נעשו צעדים בנוגע לפינת החי: חלק מבעלי החיים הועברו "בהשאלה" לחוות סוסים (גם אנחנו לא יודעים מה זה אומר), ואחת העזים, עזיזה, פונתה על ידנו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן, למה שקיווינו שיהיה צעד ראשון לחיים טובים יותר בחוות @להתחיל מחדש.
לצערנו, הדו"ח הרפואי הבהיר שחודשים ואולי שנים של הזנחה לא הותירו לעזיזה סיכוי: היא סבלה מזיהומים, טראומות, דלקות, היעדר פרווה וריבוי פרעושים, מצחינה משתן והפרשות וכלל לא יכלה לעמוד על רגליה. הווטרינר המטפל החליט על המתת חסד שתגאל את עזיזה מייסוריה.
אז מהן שלוש רמות ההזנחה, שאפשרו לפשעים האלה להימשך כל כך הרבה זמן?
הרמה הראשונה היא של מועצת מעלות-תרשיחא, שמפעילה את פינת החי – למרות כל הפניות, למרות שהווטרינר הרשותי היה אמור לפקח, לפחות על מצבם הרפואי של בעלי החיים – בשטח בעלי החיים ננטשו לגורלם בשטח המועצה.
הרמה השנייה היא של משרד החקלאות, שהגורמים המקצועיים שבו ויחידת החקירות מצטיינים בהעברת תלונות לגורמים אחרים, נטולי סמכויות, כמו הרשויות המקומיות. ממש ככה: אם ניסיתם לפנות בתלונת צער בעלי חיים למוקד משרד החקלאות, כל הסיכויים ששלחו אתכם להתקשר לווטרינר הרשותי. במקרה הטוב נתנו לכם את פרטי הקשר הנכונים שלו.
הרמה השלישית היא של המדינה – הכנסת והממשלה: למרות שברור לכולם כבר יותר מעשור שמשרד החקלאות לא רוצה ולא מסוגל לטפל בחוק צער בעלי חיים, למרות שבעלי החיים הם האחרונים בסדר העדיפויות שלו, הרבה מתחת לאלו שמנצלים אותם, למרות כל אלו, העסקנים מנצחים שוב ושוב – וחוק צער בעלי חיים נשאר אצל משרד החקלאות.
אפשר לכעוס, ואנחנו כועסים. אפשר להתאבל, ואנחנו מתאבלים. אבל עד שלא יהיה פה שינוי, שינוי עומק, במקום של בעלי החיים בחברה שלנו, אנחנו נמשיך לכעוס ולהתאבל על בעלי חיים נוספים כל יום.
עדיין לא מאוחר להצטרף להוצאת חוק צער בעלי חיים ממשרד החקלאות ולהקמת רשות לאומית להגנת בעלי חיים
