כמדי שבת, פוסט השבת שלנו מוקדש למישהו שעושה משהו למען בעלי החיים. השבת, באהבה גדולה והערכה עצומה, אנחנו מקדישים את פוסט השבת שלנו למעין ואיציק היקרים.
בימים הראשונים היה לנו די קשה, מרקו מסרב ועדיין לא קל לשכנע אותו לאכול. מרקו פחד מכל הרעשים העירוניים: אוטובוס, אופנועים, אופניים חשמליים, אנשים שהולכים מהר, שקיות ואפילו פן שאני משתמשת בו באופן יומיומי. לשמחתנו הרבה, מריו עוזר המון למרקו לצאת ולקבל אומץ. מרקו ומריו יוצאים לטיול ביחד ולכן מרקו לומד ממנו איך ללכת, הוא רואה שאין סכנה בכל הפחדים שלו. היום הוא עובר ליד אופנועים ואופניים חשמליים בחשש, אך הוא עובר. הוא אינו מתייחס לרעש האוטובוסים כבר, והשקיות פחות מפחידות אותו- תלוי באיזה יום תופסים אותו ולפן הוא עדיין מנסה להסתגל.
הישג גדול קרה ביום שבת, ניקינו את הבית ומרקו נשאר באותו מקום כל זמן הניקיון, מבלי לברוח בכלל או להתחבא.
אני רוצה להתמקד גם בדברים הטובים שיש בדוב הגדול הזה, הוא מתענג על כל ליטוף ונשיקה. מרקו מבקש, מתחנן למגע עם הכפות ידיים שלו פשוט נוגע בנו ומבקש עוד ועוד. כל בוקר הוא קם לברך את כולנו עם קישקוש בזנב וריחרוח, אפילו את מריו. כשאני ישנה בלילה הוא מגיע אליי ליד המיטה ומסתכל עליי, עד שאני שומעת אותו, מתעוררת ומלטפת אותו. אחר-כך הוא נירגע וחוזר למיטה שלו- לידי. כשעלינו לאוטו בפעם הראשונה אחרי שהיה אצלנו כמה ימים, הוא הקיא ולא רצה לעלות, הראש שלו היה למטה, שמוט כולו, נראה לנו שהוא חשב שהוא חוזר לכלוב. כשהוא הבין שהוא חזר הביתה, הוא לא הקיא שוב.
היום חזרתי ללמד ומיד אחר-כך הלכתי ללימודים, מהבוקר עד תשע בערב. אני לא פוגשת אותו וקשה לי כמו אמא שעוזבת את הילד הקטן שלה בפעם הראשונה. למרות שחבר שלי בבית ושלח לי תמונות שלו, אני יודעת שהדוב קשור אליי וסומך עליי…:
