המפטם הורשע בבית-משפט השלום בהתעללות בבעלי-חיים, אולם לאחר מכן הוכיח שבשל מחלת נפש לא היה אחראי למעשיו, והרשעתו בוטלה. למרות שהמשפט הסתיים בלי שהמפטם הורשע או נענש, בחר המפטם לערער על פסק-הדין. הוא ביקש שבית המשפט המחוזי יבחן אם מעשיו היו מהווים התעללות אילו היו נעשים ע"י אדם אחר, שאינו סובלמבעיה נפשית דומה. בעצם, הוא ביקש הכשר חוקי למעשיו האכזריים. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, והחליט לזכות אותו מחמת הספק. הטעם לזיכוי: המפטם עשה שימוש בצינור קצר, ולא בצינור ארוך, ובית-המשפט המחוזי סבר שהמדינה היתה צריכה להביא עדות של מומחה לכך שגרימת מחלת כבד באמצעות פיטום בכפייה היא התעללות גם כשהיא נעשית בצינור קצר ולא בצינור ארוך. אף שבית-המשפט המחוזי ציין שאין בקביעה זו משום התרה של שיטת הפיטום בצינור קצר אלא רק קביעה שהעבירה לא הוכחה מעבר לספק סביר, מדובר היה בתקדים מסוכן. האם ייתכן ספק שמעשה אכזרי ואלים כל-כך הוא התעללות? והאם בכל תיק של התעללות צריך להביא מומחים?
אתם זוכרים בוודאי שלאחר פסק-הדין השערורייתי הזה פנינו אליכם וביקשנו שתכתבו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. עשיתם זאת, הבקשה הוגשה, אנחנו ביקשנו להצטרף להליך כ"ידידי בית המשפט" וכעת ניתן פסק-הדין.
בפסק-הדין קובע בית-המשפט העליון שמרגע שנמצא שהמפטם לא היה אחראי למעשיו, בשל מחלת נפש, לא היה מקום לדון בשאלה התיאורטית אם מעשיו היו מקימים עבירה פלילית אילו נעשו בידי אדם אחר, האחראי למעשיו. בית המשפט מבטל את הזיכוי מחמת הספק ומחליף אותו בזיכוי משום שהמפטם לא היה אחראי למעשיו. בית-המשפט אינו נכנס לשאלות מהותיות של חוק צער בעלי-חיים, ומבטל את כל הקביעות בעניין, לטוב ולרע, של בתי המשפט השלום והמחוזי שדנו בתיק הפלילי. והחשוב ביותר: הוא מבטל את הקביעות התקדימיות המסוכנות של בית-המשפט המחוזי שבגללן ביקשנו את עזרתכם. ומה לגבי המפטם והפיטום? לצד ההליך הפלילי התנהל גם הליך אזרחי של בקשה לצו מניעה, במסגרתו קבע בית-המשפט שמעשי המפטם הם התעללות אסורה. החלטה זו עומדת בעינה.
