פרקליט מחוז חיפה
א.נ,
הנידון: גזר דין – סלימאן נאסר
בתאריך 17.9.14 ניתן ע"י סגן הנשיא של בהמ"ש השלום בעכו, כב' השופט זיאד סאלח ( להלן: "כב' השופט") גזר דין בת"פ 13464-04-13 מדינת ישראל נגד סלימאן נאסר (להלן: "גזר הדין") וזאת לאחר שהנאשם הורשע, עפ"י הודאתו, בעבירה של התעללות בבעל חיים, לפי סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) תשנ"ד- 1994.
העונש המרבי הקבוע בחוק הינו מאסר לתקופה של 3 שנים.
בגזר הדין נדון הנאשם למאסר של 6 חודשים, על תנאי למשך 3 שנים, לבצוע של 200 שעות של"צ בעירית מעלות – תרשיחא ולתשלום קנס בסך 3,000 ₪. כן הועמד הנאשם במבחן למשך שנה אחת.
בגזר הדין פורטו נסיבות ביצוע העבירה, כאשר הנאשם " קשר חבל לרגלו של כלב עזוב, אותו מצא מתחת לחלון ביתו בכפר סמיע, חיבר את החבל לרכבו וגרר את הכלב למזבלה אשר בפעתי (כך במקור) כפר סמיע, מרחק של מאות מטרים ממקום המצאו של הכלב, ליד חלון ביתו של הנאשם", כנטען אף בעובדות כתב האישום. כן פורט כי " כתוצאה מהגרירה כנ"ל של הכלב, נפצע ונחבל באורח קשה, בכך שנגרמו לו פצעי שפשוף מדממים גדולים, נמק באזור החזה, שיתוק ברגליים והוא נשם בכבדות". וטרינר שהוזעק למקום החיש את הכלב לקבלת טיפול רפואי אך נאלץ להמית את הכלב בהמתת חסד.
הננו סבורים כי העונש שהוטל על הנאשם אינו הולם את חומרת המעשה ונסיבותיו והינו עומד באופן מובהק בניגוד לרמת הענישה המקובלת, כפי שפורטה באופן ממצה בטיעוני התביעה לעניין העונש.
יש לעשות להחמרתו של העונש, כך שיכלול רכיב של מאסר בפועל לתקופה משמעותית.
כן הננו סבורים כי ההנמקה שניתנה ע"י כב' השופט למתן גז"ד הינה מקוממת ממש, לא ניתן להשלים עימה ולא ניתן להשאירה על כנה.
בגזר הדין כותב כב' השופט, בין היתר, כי: " בעניננו, הנני סבור כי ביצוע העבירה רחוקה (צ.ל.- "רחוק") מרחק רב ממקרי התעללות קלאסיים, כפי שאוזכר לעיל…".
לא ברור הוא מהו, לטעמו של כב' השופט, "מקרה התעללות קלאסי" וכיצד זה מעשה של קשירת חבל לרגלו של כלב, ובמיוחד אם הינו חולה, כהתרשמותו של הנאשם, קשירת החבל לרכבו של הנאשם וגרירתו של הכלב כך למרחק של מאות מטרים, כאשר תוך כדי כך משתפשף הכלב על גבי הדרך ונגרמים לו פצעי שפשוף גדולים ומדממים בבטנו ובצידי גופו, נמק בחזהו ושיתוק של רגליו
האחוריות ולאחר מכן השארתו של הכלב במצבו זה במזבלה ועזיבת המקום – הינם מעשים הפחותים בחומרתם ממעשה התעללות אחר כלשהוא.
זאת ועוד; בגזר הדין כותב כב' השופט כי הכוונה הנפשית הנדרשת בעבירה של התעללות בבעל חיים נמצאת, בעניננו, "ברף הנמוך ביותר של העבירה אשר בה הורשע הנאשם" כל זאת, לטעמו, הואיל וכל אדם המוצא ליד ביתו כלב עזוב וחולה מאוד "… היה מוצא לנכון לגרש אותו כלב מקרבת ביתו…" וכי "באם החליט לגרור אותו, מן הסתם לא היתה בפניו כל דרך אחרת על מנת להרחיק את אותו כלב מהבית ומבני משפחתו…".
אכן, אין חולק כי היתה לנאשם הזכות המלאה להרחיק את הכלב מביתו אך זאת ניתן היה לעשות באין ספור דרכים אחרות ובשום פנים ואופן לא בדרך כה מזוויעה כפי שבחר בה הנאשם, דרך, שלדאבון הלב, אף זוכה להבנה מצידו של שופט, סגן נשיא, בישראל.
כב' השופט קובע עוד בגזר דינו כי: " כן הנני סבור כי הנזק שנגרם לכלב אף שהוא מן הסתם סבל, אינו נזק עצום כנטען ע"י ב"כ המדינה. עולה, כאמור, כי הכלב היה חולה פצוע, לא היה יכול ללכת ובסופו של יום הוא הומת ע"י הוטרינר המוסמך. לא מן הנמנע כי אותו כלב היה מומת בכל מקרה בסופו של יום ולא היה ניתן להבריאו".
לא ניתן לקבל כי גרימת סבל כה נורא לכלב חולה וחלש במיוחד הנה פחותה בחומרתה מגרימת סבל לכלב בריא.
נהפוך הוא. האם כך היה סבור גם כב' השופט לוא היה עניננו בילד חולה או בקשיש גלמוד וחולה ????
כב' השופט מסיים את נימוקי גז"ד בקובעו: " לא אוכל לסיים את גז"ד הזה מבלי להעיר כי רשויות המדינה, גם הוראות החוק הקיימות שחוקקו ע"י הכנסת אשר עדיין בתוקף, כן מאפשרות לפעמים פגיעה בבעלי חיים ואף קיפוד חייהם. תלו (כך במקור) לדוגמא את חוק הצייד, המאפשר הריגת גם עופות וגם בעלי חיים באמצעות ירי או באמצעים אחרים, כאשר בנדון אין להפלות בין ארנבת לבין כלב, אין להפלות בין חוגלה לבין צבי וכו'….."
ראוי הוא כי קביעות מסוג זה לא היו מוצאות מקומן בגזר דין זה ו/או בכל החלטה שיפוטית אחרת שעניינה התעללות בבעלי חיים.
למקרא דברים אלה שבגזר הדין, מתבססת התחושה כי אף כב' השופט, עם כל הכבוד, כלל אינו מודע לטבעם המזעזע של מעשי הנאשם.
על בסיס כל הנ"ל אנו סבורים כי הגשת ערעור על גזה"ד הינה מחוייבת והכרחית, כך שבהמ"ש בערכאת הערעור יתן דעתו לקביעותיו של גזה"ד, הן באשר לעונש שהוטל על הנאשם והן באשר להנמקות שניתנו לעונש זה, ויעשה לביטולן.
נודה לכם באם תודיעונו בחוזר מהי עמדתכם באשר להגשת ערעור, כך שאם יוחלט על ידכם שלא להגיש ערעור נשקול אנו פניה מתאימה לבג"צ בעניין זה, בה תתבקשו לבוא וליתן טעם מדוע זה לא יוגש הערעור.
בכבוד רב,
אתי אלטמן
דוברת תנו לחיות לחיות וממייסדיה
העתקים: יהודה ויינשטין – היועץ המשפטי לממשלה
איירין אייזנברג – פרקליטה בכירה, פרקליטות חיפה
חברי הכנסת ה-19
—
