"התגנבתי פנימה. במשך כמה שבועות עבדתי במדגרת שרייבר בהוד השרון. בזמן הזה חלפו על פניי הרבה יותר ממיליון אפרוחים ונטחנו מתחת לעיניי אלפים. הם ניתזו אליי מתוך מכונת הגריסה שנחשבת לדבר הכי "מתקדם" ו"הומאני" בשוק, כל מה שהחזקתי בפנים באותם רגעים חוזר אליי בצורת סיוטים צהובים ומדממים בלילות.
גריסת אפרוחים זה כנראה הדבר הקיצוני ביותר שיצא לי לראות. בשיחה עם אחד מנהגי המשאיות של המדגרה, שבעצמו אוכל עוף וביצים, אמר לי שהוא חושב שאם אנשים היו יודעים שטוחנים אפרוחים והיו יודעים איך זה נראה, הם לא היו אוכלים עוף וביצים. אצל רוב האנשים ההתרחשויות האלה פשוט נמצאות מחוץ לתודעה.
האפרוחים בני יומם שראיתי מולי, בוודאי לא ידעו מה קורה סביבם. רגע אחד הם נמצאים בתוך קליפת הביצה המגינה ומייד הם בוקעים לתוך עולם אכזר, כשאפילו חום גופה של אמם אינו נמצא שם. כשעבדתי שם ניסיתי לדמיין מה האפרוחים חשים. בתוך כל מאת האפרוחים, ניסיתי להסתכל על אפרוח בודד אחד ולהבין מה עובר עליו. התבוננתי באפרוח אחד בתוך הארגז המפוצץ באפרוחים, ניסיתי לעקוב אחריו במבטי וזה היה כל כך קשה לעשות זאת בתוך כל אלפי האפרוחים. ובכל זאת, היה נדמה לי שהרעשים של המכונות ושל זריקת הארגזים אחד על השני, כשהם בתוכם, הם מהחוויות המבעיתות ביותר עבור האפרוח הקטנטן.
גם היום, חודשיים אחרי שסיימתי לעבוד במדגרות, נותרתי עם התמונות הקשות בראש, החלומות המוזרים והמחשבות שלא עוזבות. המחשבות על כל האפרוחים שעמדו להם לבד על המכונה רגע לפני שהחליקו לתוך הסכינים, עם העיניים השחורות הממצמצות שלהם, ואיך שהם כולם נראו בודדים על אף היותם עשרות אלפים, ועל האפרוחים שלא הצלתי, ועל איך שנהגו בהם כחפצים, ועל התרנגולים שבלולים, על קיטום המקור, על ההובלה במשאית למשחטה, על המשחטה, על המסוע שנוסע ונוסע והאנשים שמחליטים מי לכאן ומי לכאן. מחשבות בלתי פוסקות על השליטה המוחלטת בחיים של יצור אחר.
מזה שש וחצי שנים שאני לא אוכלת שום דבר שהגיע מהחי, והשינוי הגיע כשהתחלתי לחשוב קצת יותר לעומק על דיכוי של בעלי חיים. כשהחלטתי, היה לי ברור שזה לכל החיים.
באותה תקופה כל הסובבים אותי, כולל בן הזוג שאתו גרתי באותה תקופה, היו אוכלי בשר, ביצים וחלב ולא הייתה לי סביבה תומכת. מאד לא פשוט לעשות את השינוי במצב כזה. חווית הארוחות המשפחתיות יכולה להיות טעונה מאד ברגע שאחת הופכת לטבעונית. הבעיה לרוב אינה האם יש לטבעונית מה לאכול בארוחה, אלא התחושה הקשה של לשבת עם אנשים שאני ממש אוהבת בסעודה שעבורי היא חוויה קשה. כשבני דודים שלי מעבירים אחד אל השני את השניצלים, אני מדמיינת את הדם הניגר ואת האפרוחים שראיתי נגרסים לנגד עייני, כדי שהם ימשיכו לאכול שניצלים".
