הכלבה נמצאה במצב הקשה ברחובות העיר אילת וזאת לאחר שמנהלת סניף "תנו לחיות לחיות" באילת פנתה זה מכבר והזהירה את המשפחה שתסדיר את תנאי ההחזקה של הכלבה מנהלת הסניף הסבירה לבני המשפחה כי עליהם מוטלת החובה והאחריות לטיפול בכלבה הכולל, בין היתר, חיסון ושיבוב עפ"י החוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, תשס"ג- 2002.
בני המשפחה לא מילאו אחר הוראות מנהלת הסניף וכאמור חודשיים לאחר מיכן נחרדה מנהלת הסניף לגלות את הכלבה במצב קשה מוזנח נטושה ברחוב ושזנבה חתוך, הכלבה כאמור הועברה באופן מידי לטיפול וטרינרי.
הווטרינר מצא שהיא סובלת מווירוס "פרוו" (שלשולים דמיים הקאות אשר גורמים למצב של התייבשות ומוות) אשר על כן היה על הווטרינר לבצע מספר טיפולים בכדי להציל את חיי הכלבה.
כיום חיי הכלבה ניצלו והיא מטופלת באמצעות משפחה חמה אשר אימצה אותה.
כחודשיים לאחר האירועים יצרה קשר העמותה עם הנתבעת בדרישה לשאת בתוצאות הטיפול הווטרינרי של הכלבה, אולם זו סירבה בכל תוקף.
נטישת הכלבה, חיתוך זנבה ואי מתן טיפול רפואי הולם לשם ריפוי מחלתה והקלת סבלה, מנוגדים לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994, כמו כן מהווים הפרה של תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים), תשס"ט-2009; ושל התקנות להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ה-2005.
עמותת "תנו לחיות לחיות" הגישה תלונה למחלקת הפיצוח של משרד החקלאות ביום 2.10.12 וביום 3.12.12 הגישה העמותה תלונה נוספת למחלקה וביקשה ממשרד החקלאות את עדכונם הדחוף בהתקדמות התלונה, אך זה טרם נתקבל.
ההוצאות שהוציאה העמותה עבור הטיפול בכלבה הן תוצאה ישירה של רשלנותם של בעלי הכלבה ומחדלם מלטפל בכלבה, ושל הפרת החובות החקוקות בחוקים ובתקנות המפורטים לעיל מצד הבעלים. לכן מן הראוי שהעמותה תדרוש החזר כספי מבעליה . כמו כן, סמכותה של העמותה נובעת מסעיף בחוק צער בעלי החיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994, לפיו תאגיד הפועל שלא למטרות רווח שהחזיק בבע"ח שננטש, רשאי להיפרע מהבעלים או מהמחזיק את הוצאות החזקתו. לכן, על בעליה של הכלבה להשיב לתובעת את שוויו של הטיפול כמגיע לה על פי חוק.
כתב דרישת תשלום בגין שירותים וטרינרים בגין נטישת הכלבה נשלח לבעלים בתאריך 20.11.2012, אולם הנתבעים לא השיבו לדרישה ולא העבירו לעמותה את התשלום עבור הוצאותיה על טיפול הכלבה . על כן הגישה העמותה תביעה כנגד הבעלים בבקשה מביהמ"ש להזמין את הנתבעים לדין, ולחייבם לשלם לתובעת את סכום ההוצאות.
מתוך התביעה:
"התובעת תטען שכל אדם בר דעת ולבטח התובעת, שהינה עמותה שיעודה הוא לדאוג לבעלי חיים ולהצילם, היו נוהגים כפי שנהגה התובעת בהענקת סיוע רפואי מיידי לכלבה, סיוע שגאל אותה מסבל חריף ומתמשך ואשר בסופו של דבר הציל את חייה".
מקרה זה הוא דוגמה נוספת לכישלון החרוץ של רשויות האכיפה ביישום חוק צער בעלי חיים ותקנות בנושא. בסופו של דבר ארגונים להגנת בעלי-חיים הם היחידים שאוכפים את החוק למרות שאכיפת החוק היא מתפקידם של רשויות האכיפה. אחת ממטרות האכיפה היא הרתעת האזרחים מפעילות אסורה על פי החוק, ולענייננו פעילות הכוללת התעללות בבעל חיים, הזנחת בעל חיים, נטישתו ואי מתן טיפול רפואי לו בעל החיים זקוק. אך בפועל רשויות החוק לא אוכפים את החוק ולכן אין הרתעה.