17/12/2012

תגיות:
,,,,,,

אתמול בלילה שאמרו לי שאת לא מרגישה טוב- כבר הרגשתי את הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. כל הלילה התהפכתי, בכיתי, ניסיתי לראות תכניות מטופשות בטלויזיה כדי לא לחשוב מחשבות רעות.

 אבל הגוף משהו בגוף כאב ולא הצליח להרפות.
כשהתחבקנו היום, נזכרתי ביום הראשון שראיתי אותך בכלבייה לפני 4 שנים..קראת לי מרחוק, קפצת והשמעת את הקריאותת הקורעות לב שלך שלעולם לא אשכח. חיבקת אותי ומילאת אותי באהבה, היית אחת הכלבות היותר יפות בכלבייה! כולך לבנה כשלג, מבט מדבר בעיניים ואהבה….זואי כמה אהבה שנתת לי. 
עשית רושם של ילדונת קשוחה, אחת כזאת שלמרות שנטשו אותה בגיל 8 בכלבייה היא לא מוותרת על החיים. אחת כזאת שאומרת (וכמה אמרת) את מה שיש לה להגיד וצועקת עד השמיים: אני צריכה אהבה עכשיו!
נראה לי ששם התחלתי להעריץ אותך..את היכולת להביע בדיוק את מה שאת רוצה ומרגישה, את העוצמה והיופי שאי אפשר להתעלם מהם גם בין 300 כלבים בכלבייה.
ובאמת מצאת בית. אלה שהבית שאימץ אותך החזיר אותך אחרי מספר חודשים. 
ואז כבר חזרת קצת אחרת..עדיין מאמינה גדולה באהבה- פחות נלחמת. 
אז שינסתי מותניים להלחם עבורך. והנה שוב, הגעת הביתה פעם שלישית. ושוב חזרת.
הפעם כבר לא הכרתי אותך. שכבת ללא תזוזה, מיואשת, בוכה, לא קראת לי ולא קפצת. שכבת בפינה שלך, גמורה. אין מילה אחרת לתאר את המצב שהיית בו. 
חודשים ארוכים ניסינו למצוא לך בית. היה ברור שאת מוותרת על החיים ושאם לא נמהר נאבד אותך. האינטיליגנציה והרגישות שלך הדהימו אותי. אז כבר היית חלק בלתי נפרד ממני. היממת אותי בתובנות העצובות שלך על החיים שדיברו מכל חלק מגופך. גמרת גם אותי.
עוד נשימה ארוכה, עוד מאמץ אחד והנה מגיע בית אומנה. בית אומנה מחבק שמחזיק בך מספר חודשים ושתינו יכולות לחזור לנשום. הלב חזר לפעום.
בסופה האחרונה, כנראה שנבהלת מהרעמים ששמעת וברחת. האומנה חיפשה אותך ללא הצלחה. למחרת מודיעים לנו שאת בהסגר..והאומנה לא רוצה אותך חזרה.
בפנים אני יודעת שזהו. הזואי שלי לא תעמוד בעוד דחייה. היא לא תוכל להכיל עוד כאב. כי באמת כמה אפשר. כמה אפשר להתחנן לאהבה. כמה פעמים אפשר שיגידו לך לא, שיגידו שאת לא מספיק טובה, שיגידו שאת לא מספיק………….
עברת למרפאה של ד"ר שיינר ואנחנו הופכים את העולם נגד הזמן. למצוא לזואי מהר מהר עוד בית. 
אבל הזמן עבר מהר מדי, והלב שלך, הוא כאב הרבה יותר מדי והיום- זהו, זה נגמר. אין יותר דחייה, אין יותר כאב, אין יותר נטישה, אין יותר אכזבה.
זואי ילדה שלי, את יודעת כמה אני אוהבת את כולכם אבל המוות שלך גומר אותי כי כל פעם שאני שומעת את השורה מהשיר של פינק פלויד
We’re just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year
אני חושבת על הנשמה האבודה שלך שלא מצאה את עצמה בעולם שלנו, הנשמה שלך שהרגישה כל כך אבודה ולבדה, אוף כמה לבד שהרגשת כאן וכמה שאני מקווה שהצלחתי להעביר לך היום, יותר מתמיד, שאת חלק מהנשמה שלי, מהנשימה שלי…..
כשד"ר שיינר המקסים עלה לראות מה שלומנו הוא אמר לי: "היא לא תעזוב את החיים כשאת ככה מחבקת אותה"……וסבלת כל כך, כאב לך כל הגוף כל כך ולחשתי לך שאם את רוצה לעזוב את הגוף הכואב ולתת לנפש המדהימה שלך ליסוע מכאן, לעוף למקום טובים- שתשחררי אותה.
ונשמת נשימה עמוקה ואת לא איתי.
העולם הזה כל כך פיספס אותך ילדה- תודה שזכיתי להכיר אותך אהובה שלי, כל כך חכמה שלי, יפה ואוהבת.
לעולמים תהיי חלק מהלב שלי.
אחרי שנפרדנו הלכתי להצטלם עם החברים שלך, אלה המבוגרים שכולם כל כך מפספסים ואני לא יודעת מה אני אעשה זואי, אם גם להם לא אצליח למצוא בתים…………………………………