עמותת תנו לחיות לחיות עתרה הבוקר (יום ראשון 2.9.2012) לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בעתירה מבקשת העמותה לבטל את החלטת הוועדה לדיור לאומי, אשר אישרה תוכנית בניה בצמוד לגן החיות בירושלים. העתירה נגד תכנית הבניה הוגשה לאור הסכנות החמורות לבעלי-החיים שבגן הן בתקופת הבניה והן לאחר אכלוס השכונה. עיקר הסכנות נובע מהרעש והאבק הצפויים בזמן העבודות המאסיביות; מהפרעות אור ורעש מבתי השכונה לאחר אכלוסה, ומלחצים צפויים של דיירי השכונה לשנות את שגרת החיים בגן החיות, תוך פגיעה נוספת בצרכיהן של החיות.
העתירה נתמכת בחוות-דעת של שני מומחים: הווטרינר ד"ר חגי אלמגור, ששימוש בעבר כממונה הארצי על חוק צער בעלי-חיים, והזואולוגית ד"ר תמר רון, לשעבר עובדת חטיבת המדע ברשות הטבע והגנים, ויועצת בתחום שמירת טבע והגנת חיות בר בארץ ובעולם.
תכנית הבניה ליד גן החיות אושרה בהליך מהיר במסגרת "וד"ל" – ועדה לדיור לאומי. לאורך כל שלבי הכנת התכנית והבאתה בפני גורמי התכנון השונים לא נעשתה בדיקה כלשהי בנוגע להשלכות התכנית על בעלי-החיים הכלואים בגן החיות. רק לאחר התערבותה של עמותת תנו לחיות לחיות, שהגישה במרץ 2012 התנגדות לתכנית, עלה הנושא על סדר יומן של רשויות התכנון. הוועדה לדיור לאומי כינסה ישיבה מיוחדת לדון בהיבט זה של התכנית, ואף נחלקה בדעותיה אם לאשרה או לא. בעוד שדעת המיעוט סברה שיש לדחות את התכנית, ולו בשל האי-ודאות בנוגע להשלכותיה על בעלי-החיים, החלטת הרוב היתה לאשר את התכנית בתנאים.
בעתירה מצביעה עמותת "תנו לחיות לחיות" על כך שהתנאים שהוכנסו לתכנית הן בבחינת מס שפתיים בלבד. אחת ההוראות המרכזיות שאמורה למנוע פגיעה בבעלי-החיים היא הוראה לפיה ייעשה "ניטור" של מצבם של בעלי-החיים במהלך הבניה, והבניה תופסק אם יתגלו ממצאים חריגים. אולם ספק אם ניטור הוא אפשרי כלל ועיקר, לאור המגוון הגדול של בעלי-החיים, הידע המועט לגבי רובם וריבוי הפרמטרים שיש לבחון לשם קבלת תמונה מלאה על השפעות הבניה – כאשר חלק מההשלכות מתגלות רק כעבור זמן. זאת ועוד: על הניטור הופקד גן החיות – אותו גוף אשר כולא את החיות מלכתחילה, ושבמקרה זה אף קשור בטבורו ליזמי התכנית! העמותה מצביעה על כך שגני חיות, למרות הצהרותיהם הרטוריות, אינם אמונים על הגנת בעלי-החיים הכלואים בהם. הם שרויים בניגוד עניינים מובנה בין הצרכים הבסיסיים ביותר של בעלי-החיים לבין הדרישות של המבקרים בגן ושיקולים כלכליים ואחרים. במקרה הנוכחי, גן החיות הוא גם בבעלות חלקית של הרשות לפיתוח ירושלים, אשר הגישה את תכנית הבניה, וודאי שאינו בעמדה לייצג את האינטרסים של בעלי-החיים אל מול יזמי התכנית.
העמותה טוענת בעתירה, כי ועדת התכנון אישרה את בניית השכונה מבלי שהשלכותיה נבחנו כלל ועיקר, ולמרות הנזק הקשה הצפוי לבעלי-החיים. החלטת הוועדה לעמוד על הנזק לבעלי-החיים ועל היקפיו ולחפש פתרונות (אם קיימים) תוך כדי עבודה, כמוה כניסוי ענק בבעלי-חיים. החלטת הוועדה הופכת את גן החיות למעבדת ניסויים ענקית, ואת החיות הכלואות בגן לחיות מעבדה – שייתכן מאוד שלא ישרדו את הניסוי.
אתי אלטמן, דוברת העמותה: "בעלי החיים בגן החיות נתונים בידינו לשבט ולחסד. בני האדם כלאו אותם בין גדרות וסורגים, הרחק ממקום המחיה הטבעי שלהם. בכלובים ובמכלאות שלהם לא יהיה להם מפלט מהרעש הנורא של החציבה במדרון הסלעי. הם יהיו חשופים לרעשים חריפים, לאורות מציקים ומפחידים ולאבק מחניק – ולא יהיה להם לאן לברוח. אנחנו מקווים שבית-המשפט יעשה צדק עם בעלי-החיים ויבטל את התוכנית המסוכנת הזו".
מתוך העתירה:
גן החיות התנ"כי ממוקם כיום בשולי העיר ירושלים, מבודד כמעט לחלוטין משכונות העיר, ומוקף בשטחים פתוחים. מיקום זה מבטיח לחיות הבר הכלואות בו בידוד יחסי מהמולת העיר ומאורותיה הבלתי-פוסקים. רעשי העיר מגיעים לגן מרוחקים ומעומעמים, ובלילות חובקת את הגן חשיכה. גן החיות עבר למיקום זה בשנת 1993, לאחר שמיקומו הקודם, בשכונת רוממה, הוקף בבניה חדשה.
ממערב ומצפון מוגן גן החיות על-ידי מדרון טרשי, בחלקו תלול עד מאוד, בחלקו מיוער בחורשות. המדרון מפריד בין גן החיות לבין שכונת גבעת משואה, הבנויה בראש המדרון.
תכנית הבניה, נשוא עתירה זו, עניינה הקמת שכונה על מדרון זה, הצמוד לגן. בניית השכונה תחייב, בהתחשב בתנאים הפיסיים של המדרון הסלעי, עבודות חפירה מאסיביות. לפי הערכה ראשונית שהזמינו היזמים, ייחפרו במתחמי הבינוי בלבד 262 אלף מ"ק של סלעים ועפר. עבודות החפירה והבניה (שלא הוגבלו בזמן) יחשפו את בעלי-החיים לרעשים חזקים ומתמשכים ולאבק. עם תום העבודות ישתנו התנאים בגן החיות מקצה לקצה. חיות הבר יחיו בצמידות גמורה לשכונת מגורים, חשופים לרעשיה ולאורותיה ולשאר גירויים.
חיות בר רגישות ביותר לרעשים, לתאורה בלילה, לאבק ולריחות שאינם טבעיים להם. החשיפה הממושכת לגירויים חריפים צפויה לגרום להן לסבל רב ולנזקים – מהם קשים ובלתי-הפיכים.
יתרה על זאת, ניסיון החיים מלמד כי קרבת בתי המגורים לגן החיות תביא בסופו של דבר ללחצים מצד התושבים – שעלולים להביא לצמצום שטח הגן, לשינויים אחרים או אף להעברתו בשנית, כך שבמקום שהתנאים בגן יוכתבו על-ידי צרכיהם של בעלי-החיים הם יוכתבו על-ידי דרישות השכנים, ותוך פגיעה בבעלי-החיים.
למרות הקרבה המיידית לגן החיות, הליכי הכנת התוכנית לא כללו בדיקה כלשהי של השפעתה האפשרית על בעלי-החיים הכלואים בגן. הנושא נדון לראשונה בשלב שמיעת ההתנגדויות בוועדה לדיור לאומי!
והנה, אף שכל המעורבים הביעו מחויבות רטורית חזקה לעקרונות של הגנת בעלי-חיים ולמניעת סבל לבעלי-חיים, אישרה הוועדה את התוכנית (כנגד דעת מיעוט חולקת), תוך הוספת שורה של התניות, שאינן אלא בבחינת עיטורים נאים על-גבי ניירות התוכנית, אולם אין בהן כדי למנוע את הפגיעה הקשה בבעלי-החיים, הכלואים בין חומות הגן ללא מפלט.
