תנו לחיות לחיות השתתפה במסגרת הכנס בשני שולחנות עגולים. אחד, בהנחיית העיתונאי אביב לביא, עסק ברפורמות בתעשיות המזון מהחי. השני בהנחיית פרופ' עדו יצחקי, עסק בניסויים בבעלי-חיים במעבדות מחקר.
רפורמות בתעשיות החי הן שינויים בצורת הגידול של בעלי-חיים באופן שיצמצם את הפגיעה בהם, פגיעה שהיא חלק בלתי-נפרד מהניצול החקלאי, בייחוד בשיטות מתועשות. השינוי יכול להיכפות על התעשייה באמצעות חקיקה, ולעתים הוא מתרחש בחלקים של התעשייה ביוזמת התאגידים עצמם. מדובר בשינויים כגון ביטול הכלובים בתעשיית הביצים, צמצום השימוש בתאי ריסון לחזירות הרות בתעשיית בשר החזיר (תאים שהחזירות מוחזקות בהם רוב חייהן ושלא מאפשרים לחזירה אפילו להסתובב במקומה). עו"ד וולפסון מ"תנו לחיות לחיות" אמר בדיון, כי המקור לשינויים הוא בשתי סיבות כלכליות. האחת היא הצורך של התעשייה להגדיל רווחים באמצעות ייצור מוצרים שייחשבו איכותיים יותר. כאשר העלאה זעומה (אם בכלל) של עלויות הייצור מאפשרת למכור את המוצר כמוצר איכותי במחיר גבוה יותר, זה כדאי לתעשייה. הסיבה השנייה היא שהציבור איבד אמון בתעשיית המזון. צרכנים יודעים שמפטמים אותם באוכל רעיל, תעשייתי, ושכרוך באכזריות כלפי בעלי-חיים, בהרס הסביבה ובניצול עובדים. הרפורמות מנסות להחזיר את אמון הציבור במזון. מה יותר שימושי לתעשייה מאשר לטעון שהיא עובדת תחת "סטנדרטים גבוהים" ש"נאכפים בהקפדה"?
אי אפשר לומר שלרפורמות אין ערך. תרנגולות שמסתובבת באופן חופשי בלול סובלת הרבה פחות מתרנגולות שכלואה כל חייה בכלוב צר, דחוקה לחברותיה על רצפת הרשת. אבל אם נתאר כאן את תנאי החיים של בעלי-חיים, גם כשכל התקנות המתקדמות ביותר נאכפות, גם כשכל התקנות שאנחנו רק חולמים עליהן נאכפות – כל אדם סביר ייחרד מההתעללות בבעלי-החיים.
גם כשמבטלים את הכלובים, תעשיית הביצים תמשיך להרוג את האפרוחים הזכרים במכונות גריסה ומעיכה או בגז. גם כשמבטלים לגמרי את תאי הריסון לחזירות, התעשייה ממשיכה להפוך את היצורים הסקרנים והחכמים האלה למכונות להולדת גורים לשחיטה. התעשייה ממשיכה להחזיק את החזירות בסביבה משמימה שאינה מספקת את הצרכים המנטליים שלהן.
נציג מועצת החלב תיאר את הרפורמה בתעשיית החלב בישראל. הוא טען שהפרות חיות כעת בסביבה נקיה יותר, ומקבלות טיפול וטרינרי טוב יותר. אל מול טענות אלו הזכיר ד"ר חגי אלמגור, לשעבר הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים, את העובד שהתעשייה (גם האורגנית!) מפרידה כל עגל ועגלה מאמם מיד לאחר שנולדו. וגם אם לא היו מפרידים, התעשייה משתמשת בפרות עם גוף שעבר שינויים מלאכותיים כדי שהן ייצרו כמויות ענק של חלב. עטיני הפרה גדולים כל-כך, ותלויים נמוך כל-כך, שהעגל כבר אינו יכול לינוק מהם בעמידה – תנוחת היניקה הטבעית של עגל.
שולחן עגול שני עסק בניסויים בבעלי-חיים. אחד הדוברים, ד"ר אנדרה מנשה, שירצה גם בכנס של "תנו לחיות לחיות" בקריה האקדמית אונו ב-18.3.2012, הסביר את הבעיה שבשימוש בבעלי-חיים במחקר יישומי. מחקר כזה מיועד לחזות את ההשפעה של תרופה, חומר או הליך רפואי כלשהם על בני-אדם. אולם התוצאה של הניסוי משתנה ממין אחד של בעלי-חיים למשנהו, ורק ב-30% מהמקרים תואמת את התוצאה שמתגלה בסופו של דבר באדם. כלומר, בהטלת מטבע ניתן לחזות את התוצאה באדם בהסתברות גבוהה יותר.
לדברים אלה השיב ד"ר רמי רשף, העורך ניסויים בבעלי-חיים, כי הוא כלל אינו עורך את הניסויים כדי לחזות את התוצאה באדם, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית, שהיא לדדו נימוק טוב מספיק לעריכת הניסויים. גם ד"ר אלכס צפרירי, טען שאין חיה כזו "ניסוי מציל חיים", אולם לטענתו, מתוך המחקר הבסיסי הרחב, שנועד לסיפוק סקרנות אינטלקטואלית, צומחות לעתים תובנות שיכולות לבסס פיתוחים יישומיים. על כך השיב תמיר לוסקי מעמותת "מאחורי דלתות המעבדה", שיש לבדוק באופן היסטורי לא רק אם ניסויים בבעלי-חיים היו חלק מהרקע של פיתוח זה או אחר, אלא מה היה התפקיד שלהם בפיתוח. בדיקת ההיסטוריה הרפואית מראה שניסויים בבעלי-חיים לא היו נדבך חיוני או חשוב בהתפתחות הרפואה, ולעתים אף עיכבו פיתוחים רפואיים (משום שהחשיבה המדעית היתה מקובעת להיבט מסוים של מחלה, למשל, שהוא שונה בין בעלי-חיים ממינים שונים לבין האדם).
עו"ד וולפסון מ"תנו לחיות לחיות" עמד על כך שגם לפי המוסר החברתי המקובל, ולא רק לפי ההשקפה של זכויות בעלי-חיים, ניסויים בבעלי-חיים הם דבר שעדיף להימנע ממנו. גם פרוצדורות לגמרי סטנדרטיות במעבדות, כמו לקיחת דם מחולדות, פיטום עכברים בצינור או עצם ההחזקה בכלובים משמימים בחדרים מוארים באור פלורוצנטי, גורמים סבל חריף לבעלי-החיים. זה מטיל על מי שמבקש לערוך ניסויים בחיות נטל כבד. מוטל עליו הנטל לשכנע את החברה שהניסוי שלו יעיל להשגת מטרתו, ושהמטרה הזו מספיק חשובה. סיפוק סקרנות אינטלקטואלית אינו מטרה חשובה מספיק. ההסתברות שמתישהו, אולי, תצמח מהניסויים תועלת יישומית, היא לא מספיק גבוהה כדי להצדיק את העינוי הוודאי של המוני בעלי-חיים. הטענות המדעיות שמעמידות בספק את היכולת ליישם נתונים ביולוגיים מבעלי-חיים אחרים לבני-אדם, מכבידות עוד על מי שמנסה לשכנע את החברה להרשות לו לערוך ניסויים בבעלי-חיים.
גם מי שלא מתנגד עקרונית לכל הניסויים בבעלי-חיים יסכים שהם לגיטימיים רק כמוצא אחרון. אולם האם החברה שלנו קנתה לה את הזכות המוסרית לפגוע באחרים כדי לקדם (כביכול) בריאות של בני-אדם? כל עוד אנחנו לא עושים פעולות פשוטות ונדרשות לשינוי אורחות החיים שלנו, לסילוק גורמי מחלה מהסביבה (להפך: אנחנו מזהמים ומזהמים), לבניית מערכת בריאות ציבורית הוגנת ולהנגשת הטיפולים שכבר ידועים לנו לכל בני-האדם (גם אלה שגרים ברחוב, גם אלה באפריקה) – כל עוד אנחנו לא עושים זאת, אנחנו לא יכולים להתהדר כאילו בריאות האדם היא בראש מעיינינו. אנחנו לא יכולים לטעון שלאחר שמיצינו את כל הדרכים לקדם את בריאות האדם, אנחנו פונים כמוצא אחרון גם לפגיעה בבעלי-חיים. כפי שמישהו כבר אמר פעם: "בני-אדם כורתים יערות והורסים את סביבת המחיה של חיות הבר, כדי לגדל מזון לפרות, תרנגולות וחזירים. את אלה הם שוחטים ואוכלים. בגלל אכילת הבשר סובלים בני-האדם ממחלות. וכדי לרפא את המחלות כביכול, הם מענים עוד בעלי-חיים במעבדות".
