התמונות והדיווחים המזעזעים על מקרי האלימות כלפי בעלי החיים לא מפסיקים לרגע. המדינה שותקת, השרים מסרבים להחמיר בענישה, המשטרה סוגרת תיקים, התקשורת לא מתעניינת, הפייסבוק גועש, עוד קבוצה להחמרת הענישה, עוד עצומה ואיזו הפגנה עם 20 אנשים- אבל שום דבר לא נעשה בפועל! וכלב נקבר חי, חתול נמצא כשכל תכולת גופו שפוכה ברחבי האוניברסיטה והנה לא עוברות 24 שעות ועוד חתולה אומללה , הפעם בשכנות אליהו, בבית שאן, שפניה הושחטו, ככל הנראה בבעיטות או מכות עם חפץ כבד, מצאה את מותה.
מחר, סביר להניח שאף אחד כבר לא יזכור את המקרה הזה, כי יגיעו אחריו עוד עשרות מקרים שישאירו את כולנו המומים והיא תהיה עוד חתולה, ברשימה ארוכה ולא נגמרת של חתולי רחוב שעוברים התעללויות בלי סוף.
אולי אם מישהו היה חושב עליה כעל יצור חי, נושם ובעיקר מרגיש- מרגיש בדיוק כמונו את הפחד שאחז בה בדקות בהן התקרבו אליה חבורת נערים אלימים והיא ניסתה לברוח, את האימה כשאחזו בה בחוזקה בידיהם, את כאב הנורא בבעיטה ששברה את פניה ואת הבהלה למראה הדם שכיסה את הפניה, את הזעקה שלה לעזרה והבדידות התהומית כשברור לה שאיש לא יגיע לעזרתה!
אני חושבת על הדקות האחרונות בחייה , האם כששכבה שם פצועה על האדמה הקרה ייחלה כבר למותה? האם עלו לה גם זכורנות נעימים מחייה הכל כך קצרים?
חתולה אחת מול מדינה שלמה אדישה לגורלה.
