אימוץ שווה זהב

היום, כמו בכל יום, חיכיתי כל היום שתחזור כבר מהעבודה. אני יודעת שאתה חוזר בסביבות השעה 17, מניח את התיק בפינה וקורא לי: "יאללה בואי לגינה".
אני שומעת את הצעדים שלך במדרגות ומיד אני מתמתחת ומתיישבת יפה ליד הדלת. כשאתה פותח את הדלת אני קופצת עלייך מאושרת ושמחה. נכון, אני לא קופצת כמו פעם אבל מרב אהבה אני לא יכולה להפסיק עם ההרגל המגונה הזה.
היום אתה לא מחייך אליי. אתה שם עליי את הקולר עם הרצועה ויורד איתי למטה בלי להגיד מילה.
במקום לצאת לטיול בפארק- אנחנו הולכים לאוטו שלך. אני מביטה בך, מחפשת תשובה- ואתה בטון חסרת סבלנות: "נו, תכנסי למכונית".
נוסעים.
אני יושבת מאחור ומביטה על הדרך. מעניין לאן נוסעים. אולי לבקר את סבא וסבתא שגרים במושב? מעניין איזו הפתעה סבתא תביא לי הפעם…
הרדיו מנגן שירים. תמיד אתה מגביר את הרדיו, מסובב אליי חצי ראש ואומר לי: "השיר הזה בשבילך מותק" ושר לי במלוא הגרון ואני מוציאה את הראש מהחלון, נותנת לפרווה שלי לתפזר ברוח ואין מאושרת ממני.
היום אתה לא שר לי. 
אנחנו מגיעים למקום שאני לא מכירה. אני שומעת מאות כלבים נובחים, קוראים למישהו שיבוא לחבק אותם.
אתה עוצר את האוטו ופותח לי את הדלת.
הכלבים ממשיכים לנבוח, אני לא ממש מבינה מה קורה מסביבי. אתה מוביל אותי לתוך משרד שבו יושבת אישה נחמדה.
האישה הנחמדה שואלת מלא שאלות ואתה חסר סבלנות פשוט מגיש לה את הרצועה שלי ומתחיל ללכת.
אני מנסה ללכת איתך, אבל האישה לא משחררת את הרצועה.
אני נובחת, קוראת לך, רואה אותך נכנס לאוטו ונוסע.
האישה מלטפת ומנסה להרגיע אותי. אבל אני לא רגועה. אני מנסה לברוח מהמקום הזה וללכת לחפש אותך. האישה לא עוזבת את הרצועה.
היא לוקחת אותי על הידיים ומכניסה אותי לתוך כלוב עם עוד שלושה כלבים שמסתכלים עליי במבט עצוב.
גשם מתחיל לרדת ונהיה לי קר. אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה שלך ולהתכרבל איתך מול הטלויזיה. איפה אתה?
האישה מביאה עוד שמיכות ומלטפת את הראש שלי.
אני מתחילה לבכות ולא יכולה להפסיק. משהו לא מרגיש לי טוב.
אני מתחבא בפינת הכלוב, בתוך השמיכה, מנסה לדמיין שאני בבית, איפה שהייתי ביחד איתך בעשר השנים האחרונות. 
הימים יעברו, השבועות, החודשים והשנים.
אבל תדע שכל יום אני אחכה לך כאן. ממש כמו שחיכיתי לך אז, יושבת יפה ליד הדלת, אני אחכה לך שתבוא לקחת אותי מכאן ונצא ביחד לטיול בפארק.