אני שוער הלילה ושוער היום של תחנת הכוח רידינג של חברת החשמל.
אני חושב שאני אמור לתקוף פולשים, אבל זה רק אם מישהו מחליט לפלוש למתקן באיזור שבו אני קשור, אחרת גם אם ממש ארצה לא אוכל לתקוף.
אני קשור בכבל לאורך של כ- 50 מטר.
50 מטר – אלה החיים שלי. פה אני אוכל, יושן, משתין, מחרבן (מתנצל על השפה),
נובח וחולם. אני חולם הרבה על היום שבו אהיה חופשי…
הרצפה של המלונה שלי (אם אפשר לקרוא לכמה בלוקים מלונה), היא קרה ולא מרופדת.
בחורף היא מסתור מהגשם ומהקור ובקיץ – מהשמש הקופחת.
אני לא מצליח להבין למה אני עושה עבודה של בני אדם.
אם לא הייתי פה, אני נשבע שאני מוכן להביא לבעלים שלי את נעלי הבית שלו והעיתון כל בוקר ובלבד שייתן לי להרגיש שאני כלב מן המניין ולא איזה שומר מתקן עלוב. חוץ מזה, אני רוצה להזכיר שחברת החשמל היא חברה ריווחית מאוד שבהחלט יכולה להרשות לעצמה להעסיק בן אנוש לתפקיד במקום לנצל אותי ואת חברי ככה מבלי שנקבל משהו בתמורה.
אז האם זה מוצדק שאני פה? רק מי שיש לו לב,
יודע בוודאות שהתשובה היא לא.
היום ביקרה אותי ידידה עם הכלבה שלה. קיבלתי ליטוף מבעד לגדר והתרגשתי כמו ילד קטן, בחיי!
אני לא רגיל לגירויים כאלה. כ"כ השתוקקתי למגע. אחרי שהן הלכו, נהיה לי שוב באסה של החיים. שוב אני לבד, נובח ללמפה.
אז זהו, מקווה שלא היתשתי אתכם. למטה מצורפים כמה תמונות מחיי היום יום שלי.
כל מה שאני מבקש זה שתעבירו את המייל הזה הלאה.
אולי מישהו שם למעלה בחברת החשמל ישמע את הסיפור האמיתי על החיים האומללים שלי והאכזבה
מבני אדם שמנצלים אותי בלי זכויות ובלי תנאים.
מקווה לטוב וממתין לצאתי מכאן, אינשאללה woof.
תודה,
השומר.
מצ"ב העתק פניה למנכל חברת חשמל
