כעיתונאית אני מתוודעת מידי יום לסיפורים קורעי לב על התעללות בבעלי חיים, מזבוב ועכבר ועד סוס וכלב. לעיתים לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית ממשית, אלא "רק" בידיעה חדשותית על עוד מכלאה לחיות מחמד זקנות, שנמצאת בסכנת סגירה, או משפחה "נורמטיבית" אשר השאירה את בעל החיים שברשותה למות בצמא, כשהיא נופשת באתרי סקי יוקרתיים. הטור הזה אינו עוסק בצד העצוב של החיים ובעלי החיים, אלא בא להגיד שיש ב"תנו לחיות לחיות" גם סיפורים אחרים. כאלו עם סוף טוב. וכדאי להיות אופטימיים.
בשלהי דצמבר 2005 הייתי שבורת לב. ליסה, כלבתי בת ה- 16 הלכה לעולמה והשאירה את ביתי ריק וקר. חמישה ימים אחר כך, ב- 31 בדצמבר, הלכתי מלאת חששות למכלאה של "תנו לחיות לחיות" ברמלה. איך אוכל לבחור גורה אחת מבין כל הגורים אשר יהיו שם? התחבטתי עם כל החברים. התשובה הייתה אחידה: "זה לא את בוחרת אותה, היא בוחרת אותך".
כשהגעתי למקום, הציבו בפניי גיגית עם גורים ממין נקבה, בדיוק כפי שביקשתי. זו שזכתה כעבור שעה לשם לולי, הייתה היחידה שהישירה אליי מבט שחור. לקחתי אותה. לימים, לאחר כל התלאות שעברתי איתה, אמרו לי: "בוודאי שהיא הסתכלה עליך, היא זיהתה פראיירית".
ואכן, ההתחלה הייתה קשה מאוד. אני הייתי רגילה לכלבה בת 16 ופתאום הגיעה לבית המסודר תינוקת שהעירה אותי בחמש בבוקר, עם ריטואל שכלל שריטות, יללות, נשיכות ובעיות התנהגותיות רבות אחרות. מה שכן, עם כל יום שעבר היא הפכה להיות כלבה יפיפייה. לי זה בכלל לא הזיז, אבל בבתי קפה היו מעירים לי על כך, ובתגובה הייתי אומרת: אז קחו אותה. יום אחד הגיע בחור, שם לי ביד צ'ק של 1000 שקלים ולקח אותה. למזלן של כל הנפשות הפועלות, ידעתי במעורפל מי הוא. מספיק כדי להתייצב אצלו בבית בשבע בבוקר. ידעתי שתבואי, הוא אמר והחזיר לי אותה.
חזרנו, אבל ההתנהגות הבעייתית לא הפסיקה. לולי התגלתה ככלבה קשה, בלי קשר לשלב התינוקי בו נמצאה. היא לא אהבה שמלטפים אותה או נוגעים בה, חשפה שינים, נשכה את כולם ואז רעדה בפחד. עשתה ההיפך ממה שביקשו ממנה, על אף שניכר כי הבינה את הדברים, ולא ניתן היה להשאיר אותה דקה אחת לבד. מעולם לא ידעתי מה עבר עליה לפני שהכרנו. אני רק יודעת שהיא הגיעה בארגז עם עוד חמישה אחים קטנים, ולא שהתה הרבה ברמלה. אני הרי אימצתי אותה בגיל חודש. יום אחד הלכתי ברחוב ומולנו בא כלב דומה לה במיוחד. משיחה עם בעליו התברר שהוא אחיה, ונלקח מהמכלאה ברמלה שנה אחריה. הוא היה רגוע, טוב לב, שקט ומקסים.
היא לעומת זאת, קיבלה את האוכל הכי טוב, ארגז עם צעצועים שקודמתה הייתה יכולה רק לחלום עליו, ושלושה מאלפים צמודים שהבאתי במיוחד בשבילה. זה לא עזר. מה שכן, כולם יצאו עם אותה מסקנה: שזו אני הבעייתית ולא הכלבה, בעיקר בעניין של הגבולות. "אבל כשהיא תהיה בת חמש", הבטיח אחד מהם, "את מאוד תיהני ממנה". להחזיק מעמד עד גיל חמש? חשבתי, בקושי חמש דקות אני מצליחה.
ושוב: פיפי על המיטה החדשה, בגדים אכולים, ובעיקר מחסור בשעות שינה. ויום אחד, דווקא מתוך הייאוש הגדול, הגיע המהפך. זה קרה אחרי שצעקתי עליה במיוחד. הכלבה התכווצה בפינתה, ופתאום הבנתי: אני המבוגר האחראי. אם אני צועקת היא מפחדת, ואז בטח לא נתקדם לשום מקום.
ב- 31 בדצמבר נחגוג לולי ואני חמש שנים להיווסדנו. המאלף צדק. אני מאוהבת בה עד כלות. יש לציין כי לולי לא הפכה להיות כלבה רגילה ורגועה. היא תמיד תהיה תזזיתית, נוירוטית, נשכנית (אם כי בדרך כלל צודקת. מי שהיא נוגסת בו, ראוי בהחלט לנגיסה) ולא נחמדה. היא עדיין שונאת חברה, בעיקר של בני מינה. אבל זה מה שיפה בה. היא משמשת לי סנן חברתי.
מידי בוקר בא לי להתקשר ל"תנו לחיות לחיות", כדי להסביר להם את האושר שאני חווה בזכותם. מידי לילה אני מביטה עליה, ישנה בתוך הפוך, ואומרת לה: די, את כבר בת חמש, אולי נחזיר אותך לרמלה, כדי שתתני הזדמנות לעוד כלב לחיות חיים נוחים?
אני יודעת שניצחתי כי התעקשתי. לאו דווקא בגלל רגשות אהבה, כמו בגלל השאלות המוסריות שכרוכות בנטישה. ולכן בכל פעם שאני שומעת על משפחה שויתרה כי עברו מבית קרקע לדירה, על אמא חדשה שילדה והחליטה שהכלב לא בשבילה, בא לי להגיד להם: אם אני נשארתי עם לולי, הכול יכול להיות. לחילופין, בכל פעם שמישהו אומר שהוא לא יכול להחזיק כלב כי אין לו זמן להוריד אותו, אני אומרת שבמכלאה מצבו של הכלב בטוח יהיה רע יותר.
הלוואי והייתי יכולה לקחת אליי את כל הכלבים העזובים בעולם. להעניק להם חיבוק וחיים טובים כמו ללולי. אני מנסה להתנחם בעובדה שהצלת נפש אחת, לעיתים היא כמו עולם ומלואו.
צילום: שרון ה סולבי
