13/06/2017

תגיות:
,,

לדו”ח הכלביות המלא לחצו כאן

לא פשוט להיות כלב או חתול חסר בית בישראל.

במדינת ישראל נולדים מדי שנה עשרות אלפי גורי כלבים וחתולים. רוב הגורים שנולדים ננטשים או מגיעים לעמותות למען בעלי-חיים ולכלביות עירוניות ופרטיות. רבים מהם נזרקים לרחובות ונידונים לחיים קשים של רעב וצמא, מחלות, תנאי מזג אויר קיצוניים (קור או חום), דריסות כלי רכב, התעללות ועוד.

כל רשות מקומית בישראל אחראית לשלום בעלי-החיים שבשטחה. עליה לסייע להם בשעת צרה, להעניק להם טיפול רפואי כאשר הם פצועים או חולים, לספק קורת גג כאשר הם זקוקים לה, לאתר עבורם בתים מאמצים ולמנוע התעללות בהם. לצורך כך מחויבת הרשות המקומית להקים בשטחה כלביה עירונית הכוללת גם חדר טיפולים, או להתקשר בהסכם לקבלת שירותים מכלביה הנמצאת בתחום רשות מקומית אחרת. בנוסף, מטרת הכלביה העירונית היא לספק מענה כאשר מגיעים אליה בעלי-חיים החשודים כחולים במחלת הכלבת או כאשר הם נעדרים היסטוריה חיסונית. במקרים כגון אלו, בעל-החיים מושם בבידוד בכלביה (תצפית כלבת) על מנת שניתן יהיה לקבוע אם הוא מהווה סיכון לציבור ולבעלי-חיים נוספים.

על אף שכלביה אמורה לספק הגנה לבעלי-החיים הזקוקים לה עד למציאת בית חם, ברוב הכלביות בארץ שונה המצב בתכלית. נכון להיום, לא כל הרשויות המקומיות בישראל מחזיקות כלביה או קשורות בהסכם עם כלביה של רשות מקומית אחרת. המשמעות היא שהכלבים והחתולים בשטחן של אותן רשויות מקומיות – נותרים ללא מענה. בכלביות הקיימות ברחבי ישראל, בכמעט כולן שוררים תנאים לא אנושיים אשר אינם ראויים להחזקה של בעלי-חיים חשים, נושמים ומרגישים. ברבות מהן קיימת תחלואה רבה, אשר פעמים רבות נובעת מטיפול רשלני של הצוות במקום; התעללויות; הכלבים לא מוצאים לריצות וטיולים ושוהים את רוב, אם לא כל, חייהם בכלוב; בעלי-החיים אינם מחוסנים כנדרש; אין אמצעי חימום בחורף וקירור בקיץ; אין איש הדואג להם בסופי שבוע וחגים; תאי ההחזקה קטנים מידי; הניקיון לקוי; הווטרינר מגיע לעיתים רחוקות; היעדר מזון ושתיה; כלבים שאינם מסורסים מושמים בכלוב עם נקבות שאינן מעוקרות; היעדר חדר טיפולים; היעדר חברי צוות דרושים כמו כלבן ואיש מנהלה ועוד. אם לא די בתנאי החזקה וטיפול לקויים כגון אלו, אם באורח פלא שרד בעל-החיים בתנאים הקשים בכלביה, כאשר תתמלא הכלביה עד אפס מקום – יומת בעל-החיים, על מנת לפנות תאים ולאפשר לבעלי-חיים חדשים להיכנס אליה.

המצב השורר כיום ברוב הכלביות בישראל מייצר תמונת מציאות מדאיגה מאוד, לפיה הכנסת בעל-חיים לכלביה משמעותה גזירת דין מוות עבורו, שכן הכלביות הפכו להיות בתי-כלא שורצי מחלות בהם מצויים בעלי-החיים בסכנת התעללות ומוות, כאשר מהלך שהותו של בעל-החיים בכלביה מלווה בכאב נפשי ופיזי כאחד. למעשה, גדלים דווקא סיכוייו של בעל-החיים לשרוד – אם התמזל מזלו להישאר ברחוב ולא להגיע כלל אל הכלביה.

הגוף האמון על שלומם של בעלי-החיים בכלביות בישראל הוא משרד החקלאות ובידיו כלים אכיפתיים להתמודדות עם כלביות הפועלות בניגוד לחוק צער בעלי-חיים ולתקנותיו. אולם, הפעולות בהן נוקט משרד החקלאות מסתכמות רובן בתיעוד הפרות החוק במהלך ביצוע ביקורות רשלניות למצער, המבוצעות פעמים רבות באופן חלקי, בלתי מקצועי ובתדירות נמוכה מאוד, תוך שימוש בטפסים שונים באופן שאינו מאפשר השוואה פשוטה בין הכלביות. לעיתים אף מבוצעות הביקורות ללא תיעוד כלל. כל זאת גם כאשר נוכח משרד החקלאות כי מתרחשות בכלביה התעללויות קשות ביותר. התנהלות זו של משרד החקלאות יוצרת הרתעת חסר מפגיעה בבעלי-החיים ומפרה את חובתו להגן עליהם.

עוד המחשה לתת-הפיקוח והיעדר האכיפה שבתחום היא בעובדה שמשרד החקלאות אינו יודע בזמן אמת אילו כלביות פועלות בישראל, וכשנשאל בעניין כמות הכלביות בארץ, נוהג להציג מספרים שונים באופן תדיר. גם מספר הכלביות המאושרות על פי נוהל שהוציא משרד החקלאות בעצמו הינו מספר בודד, והלכה למעשה פועלות כמעט כל הכלביות בארץ ללא אישור כדין. הנגשת המידע הדרוש לציבור בעניין הכלביות השונות בארץ לוקה גם היא בחסר ונעשית בצורה רשלנית על ידי משרד החקלאות.

כלביה מהווה מוסד עירוני וקהילתי חשוב מעין כמוהו ההכרחי בכל רשות מקומית. למוסד כמו כלביה פוטנציאל הקניית ערכים ופעילויות חינוכיות רב, ניתן לקיים בה מגוון פעילויות רחב כגון: “מחויבות אישית” והתנדבות של תנועות נוער, טיולי כלבים, סדנאות אילוף לקהל הרחב, ימי אימוץ, פרויקטים של “קשיש מאמץ חבר”, הקראת סיפורים לכלבים על-ידי ילדים ועוד ועוד. בעזרת כלביה עירונית ניתן אף ללמד את התושבים על היחס הראוי לבעלי-חיים, תכונותיהם הייחודיות ועל יתרונות אימוץ בעל-חיים אל חיק המשפחה. ההבדל הבוטה בין המצב השורר בכלביות כיום, לבין הפוטנציאל הטמון בהן דורש שינוי של ממש בתחום הכלביות בישראל. כחברה, אל לנו ליתן למצב במהלכו מתאכזרים לבעלי-החיים המצויים בקרבנו להימשך. על רשויות מקומיות להחזיק כלביות בתנאים ראויים, מעבר למינימום הדרוש בחוק. על משרד החקלאות לשנות את התנהלותו ולהתחיל לאכוף את החוק ביד ברזל נוכח התעללות בבעלי-חיים חסרי ישע המוחזקים בכלביות ברחבי ישראל.