כבר מספר חודשים שאנו מטפלים בנושא הרג הגמלים בנגב, ואף פרסמנו כתבה באתר וכן הפצנו הודעה לעיתונות בנושא זה (ראו הכתבה: https://www.letlive.org.il/article.php?id=199) . הבוקר, התפרסמה כתבה נוספת במעריב, על ידי יהודית זילברשטיין, וב-ynet (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3309602,00.html) על ידי מאיר אוחיון, ובה תיאור הברחת הסמים ממצרים תוך שימוש בנאקות. הנאקות שאולפו להבריח נשק וסמים עומדות להיות מומתות בארץ על מנת שלא יחזרו שוב ושוב במסע הברחה באזור הר שגיא, כמו זה שתואר בכתבה.
אין כגמל חיה המסוגלת לנדוד מרחקים עצומים על פני החולות הלוהטים שבמדבר. דומה שאין כגמל לחוש בנוח ולשרוד במקומות שבהם גוועות בהמות משא אחרות מהעדר מזון ומים. הגמל, כידוע לנו, מסוגל לחיות במקומות צחיחים ומבודדים, לחצות מדבריות, וכל אלה בזכות כוח הסיבולת הייחודי שלו, לחום, יובש, וכושרו להיזון מכל מזון צמחי באשר הוא, ויכולתו לשאת את מזונו ומימיו בתוך גופו זמן ממושך. "ספינת המדבר"- כך הוא מכונה בפי האדם. הגמל החד-דבשתי חי, בין השאר, באזור הנגב, ובסיני.
כוחה של חיה מופלאה ויוצאת דופן זו, שעומדת איתנה מול איתני הטבע, לא עמד לה מול אכזריותם של בני האדם.
לדאבוננו, בגבול ישראל-מצרים, בסמוך להר-חריף, מתבצעות הברחות באמצעות גמלים ממצרים לישראל. לפני חודשים מספר, במסגרת אותן הברחות, נתפסו מבריחים עם חמישה גמלים. הגמלים הובאו לבסיס צבאי בסמוך למקום, ושם הושארו קשורים בתת-תנאים. כעבור מספר ימים, כאילו אין מדובר ביצור חי, נושם, מרגיש ושאין עוול בכפו, כוון הרובה בדם קר, בקהות חושים ובאכזריות שהדעת אינה יכולה לסבול, אל ראשם של חמשת הגמלים, והם נפלו, מתבוססים בדמם, אחד אחרי השני. וגם כעת, לאחר שנתפסו שתי הנאקות, הן עומדות בפני אותו גזר דין.
הייתכן כדבר הזה במדינת ישראל של 2006? האם הדעת יכולה לשאת ולסבול רצח של חיות חפות מפשע? ועל שום מה?
התשובה המחרידה והמזעזעת היא אחת: הסיירת הירוקה והשירותים הוטרינריים באזור לא ידעו מה לעשות עם הגמלים, והאצבע על ההדק הייתה קלה לשם ביצוע פתרון מהיר וגם הפעם מסתמנת בחירה באותו פתרון.
ידוע לנו שהפתרון מצוי, שריר וקיים. באזור שבין חדרה לחיפה, עומד לו שומם מתקן מוגן לבעלי חיים גדולים שהוקם מכספי הציבור. כמו כן, בבאר שבע, עומדת ריקה קרנטינה, שיכולה לאכלס בעלי חיים גדולים, ביניהם גם גמלים. המתקן באזור חדרה אינו פועל בשל חלמאות: בגלל ויכוח בין משרד החקלאות למשרד לאיכות הסביבה לגבי השאלה מי יתקצב את המתקן, והמתקן בבאר שבע אינו פועל כיוון שמשרד החקלאות טוען שאין לו תקציב להפעילו. ובינתיים, בעלי חיים מובלים אל מותם.
ביום שני האחרון, ה-25 בספטמבר 2006, נתפסו שתי נאקות בהר שגיא ואלה עומדות להיות מומתות, לאחר שעימד פארס, מפקד עוצבת אדום הורה על המתתן. מקרה זה הוא רק אחד וידוע לנו שבמהלך השנתיים האחרונות הומתו לפחות 115 גמלים באזור זה. אנו בעמותת "תנו לחיות לחיות" זועקים את זעקתם מדי מספר חודשים.
מעשים אלו, שהדעת אינה סובלת, הם בושה וחרפה להתנהלות הנוגעים בדבר. אנו באים לצעוק את צעקתם האילמת של החפים מפשע, שאנו להם לפה. די להרג! די לזילות בחיי בעלי חיים חפים מפשע! במדינת ישראל של 2006 קיים חוק צער בעלי חיים, ויש כאן עבירה בוטה על חוק זה, ועל כל הפרשנויות שלו, כולל על הבג"צים שהוגשו בעניין, אשר תומכים בחוק זה. המשפט "לית דין ולית דיין" מגדיר את התנהלות העניינים בנושא רצח הגמלים.
הפתרון קיים: הבאת החיות הגדולות לאחד משני המתקנים המוגנים שהוקמו בעלות של אלפי שקלים. אנו דורשים את פתיחתם של המתקנים המוגנים לאלתר, כדי שפשע נתעב כזה לא יישנה. אנו דורשים שבמקום לרצוח את הגמלים בזה אחר זה, שימו אותם במתקנים מוגנים, על מנת שתוכלו לבדוק אם אינם חולים ולאחר מכן, ניתן למצוא להם פתרונות בקלות, על ידי מכרזים שגם יממנו לבסוף את עלות אחזקתם במתקנים המוגנים. הכל מתחיל ונגמר בכסף, ומאוד קל לבחור בפתרון האכזרי.
אנו דורשים הקמת ועדת חקירה בנושא על ידי שר החקלאות, על ידי משטרת ישראל ועל ידי מבקר המדינה. אנו דורשים לעצור באופן מיידי את הזוועה המתחוללת, להשעות מתפקידם את האחראים בנושא מהשירותים הוטרינריים ומהסיירת הירוקה, ולמצות עימם את הדין.
חיי בעלי החיים במדינת ישראל אינם הפקר.
בכבוד רב ובברכת גמר חתימה טובה,
