"השלטונות מניחים לאזרחים, או לעצום עין ולחלוף בלי לשים לב למצוקה של החיים הנוספים שיש בסביבה, לא משנה אם הם הולכים על שתיים או ארבע, או לאלו שאכפת והם רגישים, ולא יכולים לראות את הסבל, נאלצים בעל כורחם להושיט יד ולעזור".
"אני מאכילה חתולים רעבים ונטושים, מסרסת ומעקרת אותם על חשבוני" הוסיפה שדה. "איני מסוגלת לעצום עין, לא מסוגלת להפנות את הראש, לא מסוגלת להגיד 'שמישהו אחר יטפל'".
העירייה אינה עושה כלום
"לקחתי על עצמי את הטיפול, במקום שהרשויות נכשלו כשלון חרוץ. כי עצם העובדה, שיש כל כך הרבה חתולים, זה אומר שהעיריות לא עושות כלום כדי לעקר ולסרס, ולמנוע את ההתרבות. העירייה מטילה את הבעיה על האזרחים. הם רוצים להפוך אותנו לאנשים כהי לב ואטומים, אולי זה סוג האזרחים שהם רוצים שנהיה" אמרה שדה בצער ובכאב.
"אבל לא כולם מסוגלים לזה. יש כאלה שיתעללו בחיות, אבל יש גם אחרים. הייתי מאוד רוצה להפסיק להאכיל חתולים, אם הרשויות היו דואגות להם ולא היו שמים לפתח ביתי את מצוקתם ואומרים 'אנחנו לא נטפל וגם את לא תטפלי' – מישהו צריך לטפל" אמרה בנחישות.
השכן שלא ישן
לשכן של חנה, עו"ד עזיאל, "כנראה מפריעה העובדה, שאני מאכילה חתולי רחוב, וסיבותיו עמו, ולכן הוא תבע אותי ואח"כ את עיריית ראשון לציון" אמרה שדה. "את העירייה הוא תובע על כך שמאפשרת לאזרחים להאכיל חתולי רחוב, ואותי הוא מאשים על עצם ההאכלה, המהווה לדבריו, מטרד. הוא עו"ד ויודע לטפל בדברים כאלה". שדה אומרת שהם מעולם לא רבו או הסתכסכו, אלא הוא ניצל את העובדה שהוא עו"ד והגיש תביעה.
ניפגש בבתים
הבוקר (ב', 28.11) הגיעו לבית משפט השלום בראשון לציון, התובע עו"ד עזיאל ועו"ד נבון, הנתבעים, מר וגברת שדה ועו"ד המייצג אותם אסף מרקס, והנתבעת הנוספת עיריית ראשון לציון עם עורכי הדין ארגמן וגי'בוטרו. יחד עימם הגיעו נציגי עמותת "תנו לחיות לחיות", "ראשון אוהבת חיות", "העמותה למען החתול" ואזרחים שהנושא קרוב ללבם ובאו לתמוך במשפחת שדה.
השופט אורנשטיין נכנס לאולם וקבע כי כל באי בית המשפט יפגשו בחצרות ביתם של התובע והנתבעת. אם כן כולם יצאו ונאספו כעבור רבע שעה בחצר הבתים. השופט אורנשטיין ויתר הנוכחים נכנסו לחצר ביתם של משפחת שדה, ולאחר סיבוב התרשמות בו נצפו שני חתולים, עברו לבית משפחת עזיאל. עו"ד עזיאל ביקש שמי שאינו קשור במשפט ואינו עו"ד ימנע מלהיכנס וכך נותרו התקשורת והתומכים הרבים שהגיעו מהעמותות השונות להצלת בעלי חיים, בחוץ.
בינתיים מול רחבת הכניסה לבית משפחת עזיאל, סיפרה עופרה, יו"ר "ראשון אוהבת חיות" כי הם הציעו לשכן, עו"ד עזיאל לרכוש ממטרה, הממטרה המשפריצה מסלקת את החתולים מהדשא, ובכך יכול היה לפתור את הבעיה תוך שבועיים. "הוא ידע על הפתרון אולם בחר להגיש תביעה". "הממטרה" אמרה עופרה, "היא רק פתרון אחד שנתנה העמותה למען החתול במסמך מטעמנו".
לאחר סיבוב בחצרות הבתים, אמר עו"ד מרקס: "אני מאושר ממה שראיתי". הפמליה חזרה לבית המשפט להמשך הדיון, והשופט ביקש שיישארו בתוך האולם רק עורכי הדין ואלה הקשורים ישירות במשפט. הדיון ארך כ-45 דקות בדלתיים סגורות.
בסיום הדיון יצא עו"ד מרקס: "השופט לא אהב את מה שראה, למרות שזה לא כצעקתה, והציע להעביר את ההאכלה לפרדס ממול, זאת לאחר שהבין מהוטרינר הרשותי (אבן צור) שכל פתרון אחר, לגבי החתולים משמעם המתתם". "השופט הדגיש", אמר עו"ד מרקס, "שלא יהיה פתרון המתה". "זוהי הצעת הפשרה" הוסיף עו"ד מרקס.
תגובת השופט הפתיעה את עו"ד מרקס, שחשב עד הכניסה לאולם בית המשפט שהמקום לא נראה גרוע כל כך. "במידה ולא תהיה הסכמה" הבהיר, "התיק ידון בבית המשפט שיחליט אם יש לו סמכות עניינית לדון בתביעה זו".
עו"ד נבון מטעם התביעה: "יש לנו 21 יום לחשוב על הפשרה" אמר. "עזיאל עצמו" הוסיף "אוהב חיות, הוא רק לא רוצה צואת חתולים על הדשא שלו".
חנה שדה נראתה נדהמת מהפשרה שהוצעה "אני לא חושבת שזה יפתור את הבעיה, כך אמרה "זוהי טרדה ללכת לפרדס בחורף, בגשם ובבוץ". אבל בלית ברירה תקבל את הצעת הפשרה. "לא אפסיק להאכיל" אמרה "וכי יש לי ברירה?!"
הוטרינר הרשותי, ד"ר יונתן אבן צור הדגיש כי ההחלטה תתקבל תוך 21 יום. "החלטת הביניים היא הקמת תחנת האכלה, 50 מ' ליד הבית. ההחלטה: "תיפסק האכלת החתולים בחצר ותועברר לפרדס, מרחק 50 מ' בקצה הרחוב, כך שיצמצם וימנע את המטרד".
אתי אלטמן, דוברת "תנו לחיות לחיות" חושבת שמדובר בשערורייה. "הייתי בחצר הבית, ראיתי שבחצר עומדות צלחות למזון ולמים, וכאילו מתערבים לך בנעשה בתוך ביתך. אם יש לי בית פרטי" אמרה, "וחצר, ואני רוצה להאכיל חתולים, אין הגיון שאצא להאכילם בפרדס סמוך. ומה היה קורה לו לא היה פרדס בסמוך לבית, מה אז הייתי עושה, האם מניחה את כלי האוכל על הכביש?"
"האם יש למישהו זכות להתערב במה שקורה בחצר ביתי? ואם השכן כל כך לא מעוניין בחתולים בחצר ביתו, שיקים לו גדר גבוהה ובלתי עבירה".
עוד הוסיפה, "שונאי החתולים באשר הם ינצלו את ההחלטה שהתקבלה בכל דרך אפשרית. לא מספיק שאנו, האזרחים, מוציאים מכיסנו סכומי כסף על מזון, עיקור וסירוס, ומדובר על מאות שקלים בחודש, והמדינה או הרשות המקומית לא נותנת, מלבד קנסות ורעל, שום תמיכה או עזרה כלכלית, כעת הם דורשים מאיתנו להוציא את החתולים מחצרות הבתים הפרטיות".
"זה לא הפתרון שעמותת 'תנו לחיות לחיות' רואה כפתרון האידיאלי", אמרה אלטמן.
