כמה כלבים עוד נאבד השנה? מה עוד אפשר לעשות כדי לגרום לכם להגיע ולעזור לנו להציל את הכלבים המבוגרים שלנו???
אנחנו נפרדים היום מאחת האהבה הגדולות שלנו, ויקטוריה היפה, שמתה היום אחרי שנמצא גידול בראשה.
אני יום שלם מעלה לכם פוסטים כאלו כלום לא קרה. אבל יושבת מול המחשב ובוכה, יושבת עם מועקה על הלב וחוסר רצון להעלות עוד כלב או חתול לאימוץ- כי מה זה כבר משנה?
אני יודעת, זה זמן מלחמה עכשיו. ולפני זה היה זמן קורונה ותוך כדי אין כסף לשכר דירה. ויצאנו בפרוייקט #אומנהלחיים וביטלנו את סל האימוץ והבטחנו טיפולים רפואיים ואפילו 2 שקי מזון גדולים.
והכלבייה, בחום הנורא, צפופה ועמוסה בכלבים.
את ויקטוריה אני זוכרת כשהגיעה אלינו בגיל שנה. מצאנו לה אז בית. היא ננטשה ממנו אחרי 5 שנים כשמשפחה טסה לחו"ל. היא שוב אומצה וחזרה כי היתה טריטוריאלית בבית. כי כשנוטשים אותך ומרסקים לך את הלב, את מרגישה צורך לשמור מכל משמר על מי שאת אוהבת.
היא התחננה לחזור הביתה. כל מי שעבר אי פעם ליד הכלוב שלה, ראה אותה נצמדת, מתחננת למגע, מתחננת שיוציאו אותה הביתה לתמיד.
בגיל 12, בחום הבלתי נסבל של הכלוב, הגוף כבר התחיל להתייאש. היא לא עמדה על הרגליים ובבדיקות שעברה נמצא הגידול בראשה.
החזרנו אותה מבית החולים לכלבייה, האמנו שעם טיפול תרופתי תוכל להמשיך לחיות. אבל מי רוצה לחיות כשאין תקוה באופק, אין בחום של חודש אוגוסט, אויר לנשום, אין מישהו שמחבק אותך ואומר לך 'שיהיה בסדר' כל היום.
כמה שאני אוהבת אותך ילדה. כמה שרציתי וניסיתי, עם מאות פוסטים בפייסבוק, באינסטגרם, בעיתונים, לגרום לאנשים להתאהב ביופי שלך ולשים בצד את הגיל שלך.
אני אבכה עלייך עוד מלא. אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי לעשות לך תיקון בלב לעוול הנורא שנעשה לך כשננטשת לכלוב. את נסיכה אמיתית. לא התאמת לחיי הכלבייה וזה נורא, שככה סיימת את חייך, בכלוב ולא במיטה בבית. סליחה.
אוהבת לתמיד וסוחבת איתי את החיבוק איתך ואת האכזבה המרסקת כל כך.
