"הרכב הוביל תרנגולי הודו באופן מחפיר. הם ישבו בכלוב רשת שהיה קטן מלהכיל את כולם באותה קומה. חלקם נראו מתים. חלקם ניסו להתעופף. ראשים ורגלים (שבורות?) הציצו מבעד לרשת. שובל נוצות עף אחרי הרכב. זה היה מזעזע" כתבה.
בימים אלו אנו נאבקים על התקנתן של תקנות בנוגע להובלת עופות. בעקבות מכתב ההתרעה ששלחנו על כוונתנו לעתור בנושא לבג"ץ, קידם משרד החקלאות סוף-סוף נוסח של תקנות. אנחנו לא מרוצים מהוראות התקנות, אבל יותר מכך, אנחנו מודאגים מהשאלה כיצד ייאכפו.
כדי שניתן יהיה לאכוף את הוראות התקנות, חיוני שהאחריות לקיומן תוטל על הבעלים של העופות, על המשקים בהם העופות מועמסים למשאיות, ובעיקר על המשחטות, שהן החולשות על התהליך כולו. הטלת האחריות אך ורק על הפועלים מתאילנד שעוסקים בעבודה השחורה של ההעמסה, או על נהגי המשאיות, אינה צודקת ואינה יעילה. אלו אינם יכולים לסרב להעמיס את העופות לכלוב שאינו תקין או בצפיפות גבוהה מדי. גם לא להתנגד למסלול נסיעה ארוך מדי. מי שמרוויחים מ"עיגול פינות" ביחס לעופות, מהזנחת התחזוקה של כלובים, מהובלה בצפיפות ולמרחקים גדולים – אלו אינם נוכחים בעת ההובלה. הם אינם נושמים את האוויר הדחוס, ספוג האמוניה של הלול, לא שומעים את הצרחות ולא מתלכלכים מהנוצות המתעופפות. הם יושבים במשרדים ממוזגים, שולחים הודעות דואר, חותמים חוזים. החוזים האלו, ההוראות היורדות מהמשרדים – הם אלו שיקבעו את תנאי ההובלה בפועל. אולם בנוסח הנוכחי של הצעת התקנות עיקר האחריות נופלת על העובדים בשטח, וקשה מאוד יהיה להטיל אותה על מי שמחזיק את המפתח לקיום התקנות בפועל.
מבחינה משפטית, האחריות להובלות הללו צריכה ליפול על בעלי האינטרסים הכלכליים. אבל מה מבחינה ציבורית ומוסרית? הרי גם אם התקנות ייאכפו בקפידה, הן יצמצמו את הסבל של העופות בהובלה, ולא יעלימו אותו. הרעב והצמא, הפחד, הצפיפות והטלטולים – כל אלו יישארו, גם אם יימשכו פחות זמן ויהיו חריפים קצת פחות. המפתח האמיתי לחייהם של העופות מצוי בידי הצרכנים שמשלמים עבור גידול העופות, הובלתם ושחיטתם, ובידי כל אותם גופים שמעודדים אותנו לצרוך יותר ויותר עוף – כי כך אנחנו כביכול אמהות טובות יותר, אזרחים ישראליים יותר, מפרנסים מוצלחים יותר – ושאר מסרים כוזבים.
