שאלתי את אתי אלטמן למה היא נקראת "דוברת עמותת תנו לחיות לחיות"? הרי את יסדת את העמותה, את הרוח החיה בה – העמותה היא את, ואת העמותה. אז מה פתאום "דוברת"? למה לא יושבת ראש, נשיאה, מנכל"ית? לא לקח לאתי יותר מעשירית שניה להשיב: "כי אני דוברת, אני הפה של החיות".
לא רק דוברת, הרבה פעמים אתי זועקת, מתחננת, מאשימה – ומזילה הרבה מאד דמעות. המראות שהיא נחשפת להם במהלך פעילותה הבלתי נלאית – כל יום כל היום וזה כולל גם את הלילות – המראות הללו הם לרוב קשים ומדכאים. אין שיעור לאכזריותם של "בני אדם" המתעללים ב"חיות" למען השעשוע, או הרווח, או מתוך דחפים סדיסטיים של אנשים חלשים המבקשים להפגין כוח באמצעות התעמרות בחלשים מהם. מזל שיש אנשים כמו אתי שלבם נכמר מהמראות, אבל הם לא נשברים.
התעמרות מן הסוג המחליא ביותר ארעה בבסיס חיל הים באילת. הנה הסיפור, כפי שהתפרסם היום (ד) בידיעות אחרונות: לפני כיומיים חדרו לבסיס שני כלבים, ורחד החיילים ראה איך קצין בכיר מנסה ללכוד אותם ולגרשם. לאחר מכן ראה החייל את פגרי הכלבים מוטלים במכולת הזבל. מה עשה החייל? – פנה לאלטמן, כמובן. ואלטמן כמו אלטמן הפעילה את המשטרה הצבאית, ולא נחה עד שקיבלה את פגרי הכלבים לבדיקה. ד"ר אורן אברמוביץ, הווטרינר של אילת העיד על ריצוץ גולגלתו של הכלב הגדול, בעוד שהקטן יותר היה מלא דם וייתכן שנחנק. כלב זה, אגב, היה עם שבב, והוא אבד לבעליו שנפצע בתאונת דרכים ושאמו חיפשה אחריו.
כל זה אומר שבאותו בסיס צבאי עדיין מסתובב חיית אדם שעל כתפיו דרגות קצונה. המשטרה הצבאית חוקרת. אלטמן אמרה "אני לא מתכוונת לוותר בנושא הזה". אתם יכולים להיות בטוחים שהיא תקיים את הבטחתה. חג הסוכות הוא הזדמנות מצוינת להציע שגם אנחנו לא נוותר – עד שהאשה המופלאה הזאת שמעניקה חיים לבעלי חיים וקמצוץ של מוסריות לכולנו – שלא נוותר עד שועדת פרס ישראל תבין שהפרס נועד בראש וראשונה לאנשים כאלה.
