עד היום נעלמו כ – 11 חתולים במשך כשלושה שבועות , הנה סיפורם של חלק מהחתולים כפי שמספרת מאכילת החתולים.
אנא עזרתכם להחזיר אותם הביתה , אנו פונים לציבור להיות ערניים על מקרים נוספים ולדווח במידה ונתקלים במקרה דומה או מי שראה באזור לוכד חתולים או כל פרט נוסף שיכול לעזור לנו למצוא את החתולים. ניתן לפנות ל"תנו לחיות לחיות" בטלפון : 03-6241776 – שלוחה 2 .
על היעלמותם של חתולים אהובים
לפני כחודש היו לי תשעה חתולים. רובם אסופים מן הרחוב שהגיעו אלי בגיל חודשיים-שלושה, כולם מעוקרים ומסורסים וגם קטומי אוזן. הם חיו אצלי בחצר כשש שנים. האכלתי אותם פעמיים ביום. טיפלתי בהם נגד פרעושים. סרקתי אותם. בחורף דאגתי להם לשמיכות ולחימום. הם נראו נהדר, שמנמנים עם פרווה נוצצת. גם אם יצאו לחורשה הסמוכה, היה ברור לי שהם מכירים את דרכם ויודעים להיזהר ממכוניות. חתולים למופת. לא היה נראה שדבר יפריע את שלוותנו.
ואז באה סערת הגשם הראשונה. בהתחלה נעלמו שלושה: פורי, כתם ושתומי. פורי היה חתול אפור ויפה. הוא הגיע יחסית בוגר והיה "זאב בודד". אי אפשר היה להתקרב אליו. אפילו אני, שהאכלתי אותו בקביעות, לא יכולתי לגעת בו. לימים התגלה שהוא סובל ממחלה אוטו-אימונית –Plasma cell gingivitis. הזמנתי לוכד כדי להעבירו לווטרינר. עקרו לו ארבע שיניים שנרקבו בעקבות המחלה אבל המחלה לא עברה. למדנו לחיות איתה. פורי למד לאכול למרות הכאבים ונשאר יפה ושמנמן וגם "זאב בודד".
כתם היה חתול שחור עם כתם לבן על החזה. היה קשה מאוד לרכוש את אמונו. שלוש שנים עברו בטרם הסכין לליטופים שלי מבלי לשרוט אותי בתמורה. גם הוא היה נוטה להתבודד ולא התחבר עם החתולים האחרים. בשנה האחרונה ממש לא עזב את מפתן הבית.
שתומי הוא סיפור אחר. שתומי הגיע אלי כגור קטנטן וחולה. העין השמאלית שלו היתה "שפוכה" והוא היה מצונן ועלוב למראה. רק שבוע של טיפולים הוא התאושש, העין נשארה עיוורת אבל נקייה ושתומי הפך לחתול הכי ידידותי ואוהב. אולי הכיר תודה על הטיפול, מי יודע. את גרגורי ההנאה שלו אפשר היה לשמוע עד לקצה העיר. שתומי לא הסתפק בחצר. הוא הפך לחתול בית. בכך גדלה חבורת חתולי פנים הבית לשלושה – קשקושית הוותיקה, דמקוש ועכשיו גם שתומי. רק בלילות העדיף לצאת להרפתקאות כדי לחזור בבוקר רעב ואוהב.
פורי וכתם נעלמו באותו לילה. כאילו נחטפו באישון ליל. שתומי נעלם אחריהם. כל החיפושים אחרי סימן חיים לא העלו דבר. לא קולר, לא גוויה, לא כל סימן אחר. נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אני עדיין הולכת בשכונה ומחפשת.. אולי.. אולי…בערבים אני עדיין מדמיינת שאני שומעת את שתומי שורט את דלת המרפסת.
אחר כך הגיע הגל השני. דמקוש ועוד שניים מחתולי השחורים – כחולי וסגולי – נעלמו. דמקוש היה גם הוא מקרה טיפולי. הוא ואחיו הגיעו לשכניי שלא רצו לטפל בהם. עד מהרה התברר שאחר מהם עיוור לחלוטין והאחר – הלא הוא דמקוש – עיוור בעין אחת שהיתה "שפוכה". החתול העיוור, שקראתי לו מוסא, חי אצלי כחצי שנה באושר גדול עם אחיו ולמד אפילו לטפס על עצים. בלי לראות הוא הכיר כל שביל בגינה והיה נענה לקריאותי בערב, כדי להיכנס הביתה. עד ליום המר שבו הוא הצליח להשתרבב החוצה מן הגינה ומיד נדרס. מן הצער והגעגועים אליו כנראה כבר לא אירפא.
בניגוד לשתומי שעינו העיוורת הבריאה, אצל דמקוש היה מראה העין נורא והיא לא החלימה. לקחתי אותו לווטרינר שהוציא את גלגל העין ותפר את שקע העין. דמקוש חזר הביתה עם עין אחת יפה ובריאה אבל כל התלאות שעבר, וגם מותו של אחיו מוסא אולי, השאירו אותו חתול חשדן וזהיר ביותר. עם הזמן הוא החל לישון בתוך הבית, במיוחד בחורף, אבל לא יכול היה לסבול בני אדם אחרים, חוץ ממני. אני, לעומת זאת, זכיתי בכל הקופה – ליטופים על הבטן, גרגורים, נשיכות קטנות ועדינות. מעולם לא שלף ציפורניים בנוכחותי. ההשקעה שלי בכל זאת הוכיחה את עצמה. אלא שבסופו של דבר לא נשאר ולא כלום מכל זה. בשבוע אחד נעלמו החתולים האהובים האלה והכל נגמר.
קשה להאמין שהחתולים עזבו את ביתי מרצונם. לאחר בירורים עם וטרינרים ועם "תנו לחיות לחיות" נשארה רק אפשרות אחת נוראה – מישהו לכד את החתולים בזדון. אבל מי היד הזדונית שלקחה אותם מפה? מי זה הופיע באישון לילה כדי להעלים אותם? למי הם הפריעו? ולמה אפילו חתולים אי אפשר לאהוב בשקט במדינה הזאת?
