מאחר וחיפשנו לגורים בית טוב ואוהב לא היססתי הרבה, ולאחר שיחה עם האישה, נשלחה דייזי לירושלים עם האמבולנס שלנו. דברים החלו להשתבש. האמבולנס אכן הגיע לירושלים, אולם אירע קצר בתקשורת, והאישה לא הייתה בביתה בזמן המסירה המיועד. לאחר אי אלו חילופי טלפונים ובשל המרחק הגיאוגרפי בין ת"א לירושלים, הוחלט על דעת כל הצדדים להשאיר את דייזי בבית חברתה הטובה של המאמצת, שאף היא אוהבת מאוד בעלי חיים, עד להגעתה של המאמצת.
העניינים המשיכו להסתבך. ברגע שנהג האמבולנס נעצר בפאתי ביתה של חברת המאמצת ודלתות האמבולנס נפתחו, דייזי, שהייתה קשורה ברצועה, הצליחה להשתחרר ממנה תוך שניות. נהג האמבולנס נותר המום כשהרצועה בידו ודייזי חמקה ונעלמה בין חצרות הבתים. נהג האמבולנס התעשת מיידית והחל לתור ולחפש אחריה ולקרוא לה, אך לשווא. היה זה כאילו האדמה בלעה את דייזי.
מאז, כחודשיים לא ישנתי בלילות. מחשבתי נדדה אל דייזי, השועלה הקטנה שנעלמה. חששתי לגורלה, כיצד תשרוד את חיי היומיום בחוץ? חששתי שמישהו יפגע בה. נפשי לא ידעה מנוח ושמתי לי למטרה לאתר ולהשיב אליי את דייזי ויהי מה. חייבת אני לציין שמעולם לא הכרתי באופן אישי את דייזי ומעולם לא ראיתיה פנים אל פנים למעט בתמונה. אולם דייזי נכנסה עמוק לליבי והליכתה לאיבוד קרעה את נשמתי. התחלתי לפעול הלכה למעשה. פניתי לפורומים באינטרנט, הדפסתי פליירים שחולקו לציבור הירושלמי ופרסמתי מודעות שהודבקו על גבי לוחות מודעות ובכל מקום אפשרי אחר. באמצעות כל אלו, ביקשתי עזרה לאיתורה של דייזי.
שלחתי אינספור פעמים את האמבולנס שלנו לירושלים, ואת מיטב האנשים כדי למצוא את דייזי, אך לשווא. פניתי אף לעזרה לצער בעלי חיים ירושלים בניסיון לאתר את דייזי. המאמצים החלו לשאת פרי .לימים, גונב לאוזננו שכלבה העונה לתיאור של דייזי נראתה באחת מהשכונות החרדיות שבירושלים. זו הייתה אך תחילת הדרך. סרקנו את האזור, והגענו למשפחה חרדית שסיפרה לנו שהם ראו כלבה בעלת מראה חיצוני כשל דייזי מסתובבת בשכונה מפוחדת ומסויגת מאנשים. מאחר ובני המשפחה הם רחמנים בני רחמנים כלפי בעלי חיים, הם החלו להשאיר לה אוכל באופן קבוע ליד ביתם. דייזי נהגה לאכול במהירות את האוכל שהושאר לה ולנוס על נפשה בכל פעם.
שוב עשה האמבולנס שלנו את דרכו לירושלים. האמבולנס הגיע לשכונה המדוברת בניסיון לאתר וללכוד את דייזי. דייזי אותרה אולם לא הצלחנו ללכדה. היא נראתה מרחוקמבוהלת, פרוותה מהוהה וזנבה בין רגליה, וכל ניסיון להתקרב אליה ולפייסה במילותחיבה ואהבה עלה בתוהו. פעם אחר פעם הגענו לשכונה, אולם דייזי בשלה – חומקת מידנו. דייזי איבדה, כנראה, את אמונה בבני אדם. חודשיים ימים חלפו, ולמרות שההצלחה הייתה רק חלקית, לא אמרתי נואש. הייתי מתעוררת בבכי בלילות, כשאני חשה ומרגישה את סבלה של דייזי הקטנה שמסתובבת לה בעיר זרה לבדה, חסרת אונים, ונתונה לסכנה יומיומית לקיומה.
בשבת האחרונה, החליטה שרון, אחת מפעילות העמותה, לשים קץ לסבלה של דייזי ולסבלי, ועלתה ביחד עם אילן הלוכד לירושלים. במשך כל השבת הם חיפשו את דייזי כשהם סורקים בשכונה החרדית חצר אחר חצר, בית אחר בית, אולם לשווא- דייזי לא נראתה באף מקום. שרון ואילן לא אמרו נואש, ועשו מאמץ נוסף. הם הגיחו לירושלים ביום רביעי האחרון. במשך כשש שעות הם שוב סרקו את האזור שבו נראתה והואכלה דייזי מטר אחר מטר, שיח אחר שיח, ולפתע איתרו את הכלבה. הם הצליחו לאגפה משני הכיוונים, וברגע שנראה שהיא הצליחה לחמוק, אילן רץ אליה, כאילו ריחף אליה באוויר, תפס אותה בשתי ידיו ולא הרפה.
סוף כל סוף, דייזי הגיעה למקום מבטחים. שרון ואילן עשו דרכם הביתה, כשדייזי עימם. דייזי נראתה כחושה, פרוותה דהויה ומלוכלכת, זנבה בין רגליה וכולה חיל ורעדה. דייזי אושפזה במשך מספר ימים אצל ד"ר שיינר ועברה אצלו בדיקה וטרינרית ושיקום. לאחר מספר ימים שרון חזרה למרפאה ולקחה את דייזי אליה הביתה. דייזי אינה עוזבת את שרון לרגע ומביטה בה בעיניים מביעות תודה ואהבה. היא רואה בשרון את המלאך המושיע שלה. היום הגיעו דייזי ושרון לביקור אצלי במשרדי העמותה וסוף סוף התודעתי לדייזי פנים אל פנים. מולי ניצבה כלבה קטנטנה, פיצפונת, שועלית למראה, מכשכשת בזנבה ונצמד לשרון. בהסתכלי על שתיהן, חלפה המחשבה בראשי – אני והעקשנות שלי השתלמו.
עכשיו אוכל לעצום עין בלילה, עד למקרה הבא.
שהרי– דייזי שבה הביתה.
