"שבת, חום יולי– אוגוסט. השמש טופחת ומכה במלוא עוצמתה ואני בטיול השבת בשדות המושב, אי שם בדרום. ממול – שדות החיטה המזהיבה, ובעודי נהנה מיופי המראה של שדה זהב שאין לו סוף,תפסה את עיני בקרחת באמצע השדה נקודה כהה שנעה מצד לצד. נעצרתי, בהיתי ושמתי פעמיי לכיוונה.
ככל שהתקרבתי, שמעתי קול מתגבר של יללה כיבבת הזאבים באישון לילה, הפולחות את האוויר והקורעות את הנשמה. חיש מהר, מצאתי את עצמי עומד המום ובוהה לעבר כלב קטן בעל פרווה כהה כרגבי האדמה. הוא היה קשור בחבל קצר אל עמוד ברזל בלב השדה ללא אוכל וללא מים.
הכלב הפסיק ליילל כשהבחין בי, החל לכשכש בזנבו הקטן והביט בי בעיניים מלאות תוגה.
שחררתי אותו מהעמוד, שפכתי מים מבקבוק שהיה עימי על שתי כפותיי והכלב לקלק בשקיקה.
יחד, שמנו פעמינו הביתה – נושי שלי ואנוכי, ומאז הוא איתנו, גר במושב, בבית, יחד עם עוד כלבים וחתולים, מקבל הרבה אהבה, הרבה ליטופים, והוא משיב לנו בדרכו שלו.
במשך כשבוע ימים הסתובבה כלבה קטנה ושחורה ברחובות המושב, אנה ואנה, ללא כל כיוון מוגדר, כשהיא מדדה על שלוש רגליים בלבד. היא הגיעה יש מאין. זנבה שמוט, והיא נראתה כאחוזת בעתה.
השארתי עבורה מים ואוכל מחוץ לגדר חצרי. ניסיתי לברר פרטים אודותיה – מושב הוא מקום קטן אשר בו כולם מכירים את כולם, אולם איש לא היה יכול לתת לי מענה למי היא שייכת ומאין הגיעה.
לאחר כשבוע ימים הבנתי את שחשבתי מלכתחילה – הכלבה ננטשה.
אספתי אותה אל ביתי, הענקתי לה את השם "קריסטל" והיא הפכה להיות חלק מחיי ומחיי משפחתי. כיום היא מקפצת בשמחה על שלוש רגליה, זנבה מתנוסס אל-על ועיניה נוצצות מרוב אושר."
את הסיפורים קורעי הלב האלה סיפר לי אחד מחבריי, תומכי העמותה, ונזכרתי בו בגלל המקרה של קייסי ז"ל. קייסי היה כלב לברדור צעיר, בן שנתיים, שבעליו החליטו להיפטר ממנו וקשרוהו לגדר תחנת הסגר מקומית. אישה טובה שקראה על כך בפורום כלבים ב"תפוז" שמעה על המקרה והחליטה לנסות להציל אותו. היא שיכנה אותו בפנסיון על חשבונה ועשתה מאמצים למצוא לו בית. קייסי שהה בכלוב בפנסיון מספר חודשים ומצבו הנפשי והבריאותי הידרדר. האישה העבירה אותו לטיפולו של וטרינר על חשבון העמותה שלנו, אולם כל הניסיונות להצילו עלו בתוהו והוא מת.
לעומת נושי וקריסטל, להם התמזל המזל לחיים ארוכים וטובים, לקייסי ולהרבה כלבים אחרים שננטשים המזל לא ממש מאיר והם מוצאים את מותם בכאב ובבדידות.
השמחה שבלקיחת כלב בוגר או גור כלבים, טיפוחו, לימודו את הרגלי הבית והאימוץ המשפחתי, הרי הוא תהליך. הכלב הופך להיות כחלק מהמשפחה, חבר, בן בית, אוהב ונאהב. אבל כגודל השמחה, כן גודל העצבות והכאב. חלק מהמגדלים כלב בביתם אינם עושים חשבון נפש כלל, ובשעת דחק, נסיעה לחו"ל, מעבר דירה, החלפת ריפוד בסלון או כשסתם "נגמר" להם מהכלב, הם פשוט נוטשים את בן משפחתם אם על ידי קשירתו לגדר או עמוד, ונטישתו במקום כלשהו, ללא אוכל וללא מים, ואם על ידי השלכת הכלב בעיר אחרת או באזור הזר לחלוטין לכלב.
זהו מעשה שהדעת אינה סובלת. התגלמות האכזריות לשמה. אנשים אלו חורצים את גורל כלבם למוות בייסורים, תרתי משמע: מוות כשהוא נטוש למר גורלו ללא צרכיו הבסיסיים- אוכל ומים, ומוות בשל שיברון לב וגעגועים אל בני משפחתו. כלבים נקשרים מאוד לבעליהם ונאמנים להם עד בלי גבול.
לעיתים הכלב מאבד את רצונו לחיות בעקבות נטישתו. הוא נעשה אפאתי, עצוב ומפסיק לאכול.
הוא אינו מבין- מדוע נטשו אותו?
לא לשווא נכתבו ספרים קלאסיים כמו "לאסי שובי הביתה" ונוצרו סרטים כמו "המסע המופלא" על כלבים העושים מעל ומעבר כדי לחזור לבעליהם – הביתה.
ולי כבר לא נותר מקום בלב המכיל כל כך הרבה כאב מחמת הסבל של בעלי החיים שבו
אני נתקלת בחיי היומיום. הלב מלא וזועק את זעקתם של חסרי הישע, ואולי מתוך שעוויתי שלי יבינו
אותם נוטשים, שלא זו הדרך, שהיא פסולה ואכזרית ושצריך לנהוג אחרת.
