יום חמישי היה היום הכי חם השנה. חברת החשמל מסרה שנשבר עוד שיא בצריכת החשמל ויחד עם השיא הזה נשבר עוד שיא באכזריות ובחוסר אנושיות.
לקראת הצהריים, קיבלתי שיחת טלפון מאזרח אנונימי שסיפר שזה עתה ראה מישהו נוטש כלבה יפה יחד עם ששת גוריה מחוץ לגדר של תחנת הסגר בצפון. הכלבה והגורים ננטשו בשמש היוקדת והמכונית שזרקה אותם נסעה. במהלך שיחת הטלפון סיפר לי האזרח כי בירר בתחנת ההסגר מה יעלה בגורל הכלבה והגורים ונאמר לו שמאחר שהמקום מלא עד אפס מקום, הם יומתו, קרוב לוודאי. כשהוא דיבר איתי שמעתי ברקע את יבבותיהם של המון "המאושרים" להם כן נמצא מקום בתחנת ההסגר, והם כלואים שם, בחום הגדול, וממתינים שגורלם יאיר להם פנים. הלב שלי נחמץ.
שלחנו את האמבולנס שלנו מיידית למקום לאסוף את הכלבה והגורים שהתייבשו בחום. ברגע שאיתרנו את פרטי הבעלים הנוטשים התקשרתי אליהם. ענה לי אב המשפחה,
מר אודי פז מפרדס חנה : "אתי, לפני שאת תוקפת, תקשיבי" החל מספר כנושי התייחמה , זיווגתי אותה עם הכלב של השכנים ונולדו לה שישה גורים. אבל לכלב של השכנים היה סקביאס והוא הדביק את נושי".
"פניתי לווטרינר הרשותי ובמשך שבוע חיכיתי שיבוא וייקח את נושי עם הגורים", סיפר לי תוך שהוא מנסה להדגיש כמה אחראי הוא ואיך ייתכן שהווטרינר לא הגיע לקחת את נושי, כי הרי הווטרינר הרשותי הוא האחראי על טיפול בכלבי הרשות, לא? והוא הוסיף, "פניתי ואמרתי לו שייקח את נושי לפני שהיא תדביק לי את כל המשפחה. ולאחר שלא התייחס לבקשתי ובהתייעצות עם הילדים החלטנו שאנחנו חייבים למסור את נושי". הרעיון של טיפול רפואי לנושי ולגוריה לא עלה, מסתבר, כלל על דעתו.
"לאחר שהתקבלה ההחלטה המשפחתית", סיפר האיש, "לקחתי את נושי והגורים, ויחד נסענו אני והילדים, והבאנו אותה לתחנת ההסגר, שם השארנו אותה ואת הגורים שלה". בשלב הזה כבר התפלצתי כמעט, קודם הוא לא עיקר את נושי, ונתן לה להמליט אל העולם שישה גורים מסכנים. אחר כך הוא לא נתן לה טיפול נאות ולא שמר עליה. ולבסוף החליט להשליך אותה ואת גוריה תוך שהוא מלמד את ילדיו כיצד לנהוג. וכדי להוסיף עוד שאל "מה לא בסדר? הרי לקחתי אותה והשארתי אותה בתחנת ההסגר- שם כבר יתנו לה טיפול רפואי?" להציץ בתחנת ההסגר לפני נטישתו אותה שם הוא כלל לא טרח.
האמבולנס של "תנו לחיות לחיות" אסף את נושי והגורים והביאם לקבלת טיפול רפואי במרפאתו של ד"ר שיינר ברמת גן, שם התברר שכלל אין לה סקביאס כי אם פטרייה בלבד ולאחר מספר ימי טיפול נושי תחלים.
הסיפור הזה העיב והעיק עלי מאוד. בעודי כואבת את סיפורה של נושי הכלבה המשפחתית המושלכת, התקשר אלי ד"ר ניסים אריאל, מנהל כלביית העמותה, וסיפר לי שרק היום לקראת הצהרים נזרקו שישה גורים בני חודש בשדה בסמוך לכלביה. כשהוא יצא החוצה וראה אותם הם כבר היו מיובשים לגמרי ובמזל גדול הצליחו לייצב את מצבם. וכל זאת, למרבה האירוניה, בחודש בו נכנס לתוקפו הסעיף בחוק צער בעלי חיים האוסר על נטישה.
אני בוערת מעצב מהול בכעס. אינני מצליחה להבין איך אנשים שלוקחים על עצמם לגדל כלב בבית מסוגלים להשליכו בגלל בעיה בריאותית קלה, ואני תוהה איזה חינוך הורים כאלה נותנים לילדיהם בעת נטישת הכלב. חיים משותפים עם כלב הם הזדמנות נפלאה לחנך ילדים לאהבה ללא תנאי, לאחריות, לחברות, לרגישות ולחמלה.
אני מתחננת לציבור בבקשה לעקר ולסרס את כלביהם כדי למנוע המלטות אחת לחצי שנה של גורים שלא יימצא להם בית וסופם יהיה להיות מושלכים בפתחן של עמותות ותחנות הסגר עירוניות, להידרס, להתייבש בשמש או להפוך קורבן של מתעללים כאלה או אחרים. העמותות ותחנות ההסגר מלאות עד אפס מקום בבעלי חיים שנזרקו אליהם, עשרות אלפי כלבים מומתים מדי שנה כי אין להם בית.
ובבקשה, אף פעם אל תנטשו את כלבכם. הוא קשור אליכם, תלוי בכם ואוהב אתכם ללא תנאי. אל תבגדו בו ואל תשליכוהו למותו.
אתי אלטמן היא דוברת וממייסדי עמותת "תנו לחיות לחיות".
