טור אישי אתי אלטמן – מיומנו של חתול חצר בבית החולים רמב"ם

שם: כתם.
גיל: 4 שנים.
מקום מגורים: חצר בית החולים רמב"ם.
עיר: חיפה.

לפני כ-4 שנים, בליל חורף צונן, כאשר גשם זלעפות ניתך ארצה ורוח מקפיאה נושבת, יצאתי לאוויר העולם יחד עם אחי ושתי אחיותיי.
אימא שמרה עלינו מכל משמר. לעיתים היא הייתה נעלמת לנו לשעה קלה, ומיד חוזרת אלינו.
כגורים, ילדותנו עברה עלינו באושר וחוסר דאגות. במשך שעות ארוכות היינו משחקים זה עם זה,
ולחלופין ישנים. כשגדלנו קמעה, אימא הובילה אותנו אחריה פעמיים ביום בשעה קבועה למקום בו נפגשנו עם חתולים נוספים. זו הייתה פינת ההאכלה הקבועה שלנו. שם, פגשתי בפעם הראשונה
באנשים שדיברו אלינו בטון מרגיע ואוהב ושמו בפני כל חתול ערימת אוכל יבש – מעדן מלכים,
ובמקום חיכה לנו גם כלי מים גדול. כל חתול וערימת האוכל שלו.
בהגיעי לגיל חצי שנה, סירסו ועיקרו אותי ואת אחי ואחיותיי.
כך עברו עלינו השנים בנועם ובנחת. שיחקנו זה עם זה, ישנו וחלמנו לנו חלומות באספמיא, ובשעות הקבועות היינו מזדרזים להגיע לפינת ההאכלה.
כך נקפה שנה אחר שנה, כשתחושת הביטחון והאמונה באדם באשר הוא התחזקה.

ב-11.7.07, התייצבנו כמנהגנו בתחנת ההאכלה שלנו. אצלנו החתולים, תכונת הסבלנות היא אחת מתכונותינו העיקריות.
כל חתול תפס את פינתו כהרגלו מימים ימימה, וחיכינו. חיכינו עד בוש. הלילה ירד, ואנו עדיין מחכים, ואוכל – אין, ומים- אין.
שמועות החלו להתרוצץ בינינו. זקן שבט החתולים, לאחר שחקר ודרש, כינס את כולנו, פתח
והסביר שהוציאו נגדנו צו גירוש, ויתרה מכך נאסר להאכיל אותנו.

והרי זה ביתי, במשך כל 4 שנות חיי. כאן נולדתי, וכאן עברה עליי ילדותי, נעוריי, וכאן הפכתי לחתול בוגר לתפארת, המסתובב בשטח הטריטוריאלי שלו בגאווה, כשזנבו מזדקר אל על.
איני מכיר בית אחר, איני מכיר מקום אחר, ומה יהיה על אימי הזקנה? ועל אחי ואחיותיי?
האם אראה אותם עוד? ומה יעלה בגורל חבריי החתולים?
צמרמורת אחזתני, ופחד גדול מפני הבלתי נודע.
לילה ירד. אני עוצם את עיניי, ואיני יכול להירדם. השעות נוקפות, בטני מקרקרת וכמו נדבקת לגב
מרוב רעב. נפשי תועה באפילה – מדוע עשו לנו זאת על לא עוול בכפינו?
להרעיב? לגרש? מילים שלא היו בלקסיקון החתולי שלנו מעולם.

אני עוצם את עיניי בחוזקה ובתקווה שלב האבן שגזר את הגזירה הנוראית הזאת יימס, וישנה את החלטתו, שהרי אין זו דרכו הנורמטיבית של העולם להרע ביד מכוונת לשני.
איני יכול להירדם, ואני מנמנם, ומקווה שמחר יאיר השחר ליום חדש וטוב יותר מהיום, וכל זאת לא היה אלא חלום.  
 
 שלכם,
 כתם החתול.

קישורים נוספים:
גירוש החתולים מרמב"ם
הרעבת חתולי רמב"ם