היום קייסי איננה עוד. בשבוע שעבר, נכנסו לאור יום לכלביית "תנו לחיות לחיות" עבריינים וחטפו את קייסי.
קייסי הייתה משוחררת בכלבייה אופייה היה אנרגטי ונאמן, היא אהבה להסתובב בשטח הכלבייה ונקשרה לעובדיה, אשר עשו ככל יכולתם להנעים את זמנה לאחר התלאות הרבות שעברה בקיץ האחרון.
לאחד ממתנדבי העמותה הגיע מידע בנוגע למקום הימצאותה של קייסי והלך לחפש אחריה. תשובות הוא לא קיבל. מכות דווקא כן.
קייסי לא שיתפה פעולה עם החוטפים, נבחה יומם וליל ואף נשכה אחד מהם. החוטפים החליטו לכן לשים קץ לחייה באופן האכזרי ביותר האפשרי. הם שחטו אותה וזרקו אותה לרגליו של אותו מתנדב שהגיע לחפש אחריה. גופה אף היה חבול ומוכה כתוצאה מההתעללות הקשה שעברה.
הזעם בוער בי, יחד עם המצפון שלא מפסיק להציק. האם היה לקייסי סיכוי רב יותר לו נשארה בצפון? אולי הייתה נמצאת ומאומצת על ידי אוהבי כלבים אחרים והייתה ממשיכה לחיות את חייה מבלי שיאונה לה כל רע.
אך למצפון ולזעם אין מענה. במדינתנו ה"מתקדמת" וה"מתוקנת", תהא זו סכנת נפשות לפנות לרשויות אכיפת החוק בעניין. כל אנשי המקצוע עימם התייעצתי, והם רבים כיוון שקייסי לא עוזבת את מחשבתי ולו לרגע אחד במהלך השבוע האחרון, הבהירו חד משמעית כי היחידים שייפגעו בסופו של דבר הם הכלבים האחרים בכלבייה, בהם יחזרו העבריינים לנקום אם תוגש נגדם תלונה. הסיכויים שהעבריינים ייתפסו וייענשו אפסיים ומתוך דאגה לכלבים האחרים אינני יכולה להרשות לעצמי לקחת את הסיכון העצום לפגיעה בכלבי הכלבייה.
קייסי מתה לשווא, ועתה אין מי שינקום את מותה. כל שנשאר הוא לזכור אותה, ומלבי היא לא תישכח לעולם.
חסרי לב ישנם בעולם, את זאת כולנו יודעים. אך מי מאיתנו מדמיין מצב בו במדינת חוק, בשנת 2007, אנו נתונים לרחמיהם של עבריינים וידיהם של החוק ורשויות האכיפה קצרות מלהושיע. אך זהו המצב. הפחד והחשש לשלומם של הכלבים מונעים ממני לפעול. אפילו ממני, אשר מעטים וספורים הם הדברים שעצרו בעדי בשני העשורים האחרונים בהם פעלתי ללא מעצורים למען בעלי החיים בישראל.
הפעם ידיי כבולות, ותמונותיה של קייסי לאחר הירצחה יישארו עמי לעוד שנים רבות ולילות חסרי שינה.
יהיי זכרה ברוך – ת.נ.צ.ב.ה
אתי אטלמן
