מר גאידמק היקר,
אני פונה אל ליבך הרחב והרחום, אל אוזנך הקשובה למצוקות חסרי הישע, אל ידיך המושטות לסייע לכל אלה שהופקרו על-ידי קברניטי המדינה. אני תפילה שתשעה לבקשתי לעזור לרבבות היצורים חסרי האונים שחיים בקירבנו ותלויים בנו, שלא עשו רע לאיש, ואנחנו בוגדים בהם, גוזרים את דינם למוות בגלל אדישות ואוטם לב של השלטון בישראל.
אדוני הנכבד, עשרים שנה אני הולכת ברחוב ללא מוצא. עשרים שנה אני רואה ושומעת את בכיים השקט של הכלבים, שעד אתמול ישבו לצד בעליהם בבתיהם החמים, והיום הם אבודים ברחוב הקר לאחר שנטשו אותם מסיבה זו או אחרת. אני רוצה לעזור להם, להביאם למקום מקלט ולמצוא להם בתים שיאהבו אותם, אבל אין לי לאן לקחתם.
עשרים שנה אני רואה את גורי החתולים הקטנים שנולד לאימותיהם הכחושות, שאין להן מספיק חלב להשקותם ואין בכוחן ללקק את הקרום שיעוור את עיניהם. אני רואה אותם גוססים לצידה. חתולים סובלים ומתים בשקט – מרעב, ממחלות ומחולשה. אני רוצה לעזור להם, לעקר אותם, לתת להם פת לחם, כדי שיחיו לצידנו, שומרים על סביבתנו ממזיקים למיניהם. אבל ידי קצרה מלהושיעם.
עשרים שנה אני פוגשת את הסוסים הקורסים על כבישי האספלט הלוהט כשטונות של ברזל מוערמים על גופם הצנום והפצוע, ואת החמורים המוכים עד אובדן חושים בידי נערים משועממים, ואין לי איך לגאול אותם מייסוריהם, לשקם אותם ולתת להם קצת עשב ירוק.
עשרים שנה, כל יום, כל שעה וכל רגע, מגיעות אלי קריאות מכל רחבי הארץ על כלבה ששוכבת בצד הכביש, על כלב ירוי בבסיס צבאי, על חתולה טובעת בביוב, על חתול תקוע במנוע של רכב, על סוס פצוע בשדה, על גמל אובד בשדה מוקשים, על חמור מוכה – על כל אלה שהחברה האנושית, ברובה, אדישה לגורלם.
עשרים שנה אני אוספת פרוטה לפרוטה מאנשים טובים שרוצים לעזור, ועושה כל שביכולתי לסייע לחלק מרבבות בעלי-החיים שחייהם תלויים בנו, ובלילות אני בוכה על כל אלה שאיני יכולה להציל. אני רואה את עיניהם קוראות לעזרה, שומעת את זעקתם האילמת, וידי לא מגיעה אליהם.
עוד מעט ירד גשם. נהר הירדן יעלה על גדותיו, יציף את בית המחסה בקיבוץ להבות הבשן, ומאות הכלבים שאספנו במלחמה האחרונה ימצאו את מותם בטביעה או במחלות בגלל הקור והמים. גם מאות החתולים שחילצנו מהשטחים המפונים בגוש קטיף, והשוהים כעת במתקן עמותת "גרגורים" ובבית מחסה בחדרה, ימותו בקור ובגשם.
מר גאידמק היקר, אני פונה אליך כמוצא אחרון. עשרים שנה אני פונה למשרדי הממשלה ולרשויות הממלכתיות בתחינה לקבל סיוע להצלת בעלי-החיים שחולקים איתנו את חיינו כאן, אך כל הלבבות נאטמים וכל הדלתות נסגרות, ועזרה – אין. עשרות פניות לארגוני סיוע בעולם, גם הן הושבו ריקם.
יש לי תוכניות גדולות לחיים הרמוניים עם בעלי-החיים, דרכן נוכל לעזור להם והם יוכלו לעזור לנו. אנחנו רוצים להקים מרכז גדול בו נוכל להציל הרבה בעלי-חיים, בו יהיה מרכז חינוכי לילדים ונערים ללמדם לתת ולקבל חמלה, אהבה וכבוד, בו נשלב שיקום של קשישים, ילדים פגועים, נוער בסיכון ואסירים בפעילות משותפת עם כלבים, חתולים, סוסים וחמורים. במרכז הגדול תהיה מרפאה משוכללת בה ניתן שירות של עיקור לחתולי הרחוב בארץ, כדי שיוכלו לחיות בינינו ברוגע ויגנו עלינו ממזיקים, נספק טיפול רפואי לבעלי-החיים החולים והפצועים ונשקם את מוכי הגורל.
"גדולתה של אומה נמדדת ביחסה לבעלי-החיים", אמר מאהטמה גנדי. אנא, מר גאידמק, עזור לי לעזור להם ולעזור לכולנו. אנא הקשב לזעקתי ולזעקת רבבות בעלי-החיים שרק רוצים לחיות. אנא אל תשב את פני ריקם.
מודה לך ומצפה לתגובתך,
אתי אלטמן,
דוברת וממייסדי
"תנו לחיות לחיות"
