אתי שלום.
מכתב זה הוא מכתב תודה לבחורה שדרך החיות לימדה אותי מה באמת חשוב בחיים ומהי נתינה ללא גבולות וללא דרישות. אשמח באם תוכלי לפרסם מכתב זה איפה שהוא.
בזמן המלחמה הוצבנו בקיבוץ כפר גלעדי ומשם יצאנו למשימות שונות. מתחת למקום שבו ישנו נמצאת פינת החי. מקום מקסים מלא באהבה. בימים הראשונים תהיתי אם יש מישהו מספיק מטורף שבא ומטפל בחיות כשהטילים עפים מעל בשני הכיוונים. באחד הימים בשעה שש בבוקר בעודי עומד ומשקיף על העמק אני שומע שריקות שבאות מתוך פינת החי בעודי מחפש את מקור השריקות אני רואה בחורה עומדת באמצע פינת החי כשידה מושטת אל על. בהתחלה חשבתי שהיא כנראה מטורפת לחלוטין אבל אז קרה דבר שעד אז ראיתי רק בסרטים. משום מקום פתאום הופיע עוף דורס התיישב לה על הכתף קיבל כמה ליטופים לקח את האפרוח שהיא הכינה בשבילו ועף כשהיא מלווה אותו במבט.
אני חייב להודות שזאת התמונה שנחרטה לי בראש חזק חזק. הייתי בשוק לא האמנתי שראיתי את זה .מהר ירדתי לפינת חי משהו משך אותי לשם הרגשתי שיש שם סוד שאמור להתגלות לי. נכנסתי לפינת חי ומצאתי אותה יושבת בין העזים והכבשים מנסה לתת לכולם ליטוף חיבוק מילה טובה. אני בחור עירוני לא רגיל למראות האלה לא ידעתי איך להגיב.
הצגתי את עצמי והיא התנצלה שאין לה הרבה זמן לדבר איתי כי היא חייבת להאכיל את החיות ובשיא הטבעיות! צירפה אותי למשימות . ביחד האכלנו יעלים כבשים עזים עופות דורסים ועוד מגוון רחב של חיות. ראיתי איך כל האנרגיה שלה מופנית לכיוון החיות להספיק לתת להם כמה שיותר לפני שרעש הקטיושות מתערבב ברעש התותחים.
בסוף ההאכלה כשאני הייתי גמור לחלוטין (לרוב המאמץ הכי גדול שלי הוא לקום מהכיסא ולהביא לעצמי קפה). ישבנו לעשן סיגריה ודיברנו קצת. שאלתי אותה למה היא לא נסעה מהצפון והיא הסתכלה עליי מזועזעת לחלוטין. היא אמרה שטיפול בחיות כולל התחייבות בלתי כתובה שזה לטוב ולרע. ובמצב כזה אין סיכוי שהיא תעזוב אותם. היא אמרה שהם מספיק סובלים והדבר האחרון שהם צריכים זה לאבד את האנשים המוכרים להם. שאלתי אותה אם היא לא מפחדת למות היא אמרה שהדבר היחידי שמפחיד אותה זה מה ייקרה לחיות שלה במידה והיא תמות. אם מישהו יאהב אותם כמו שהיא אוהבת אותם אם מישהו יטרח להכיר אותם באמת. כי כל חיה היא בעלת אופי אחר ולא כולם מסתדרות עם כולן ממש כמו כיתה של ילדים. היא אמרה שבטח יש עכשיו המון חיות בר שמתות או שוכבות פצועות בשטח וראיתי שהלב שלה נקרע בדאגה אמיתית.
אני חייב לציין שבזמן הקפה היינו מוקפים בכבשים שבאו לליטוף! יעלה קטנה שקוראים לה יערה נצמדה אליה לגוף לקבל קצת חום. עדיין! הסתכלתי עליה כמו משוגע אבל הרגשתי ממנה אנרגיות עצומות של נתינה וכולן נתונות לחיות. ואז היא ביקשה ממני להמתין שנייה. היא נעלמה לדקה וחזרה עם אפרוח מת בידה. כמעט הקאתי. אני רגיל למצב צבירה שונה לגמרי של עוף. היא דחפה לי את האפרוח ליד ואמרה לי תרים את היד ותתחיל לשרוק. לא הרגשתי שיש מקום לסירוב אז עשיתי כדבריה. אחרי כשלוש דקות של שריקות פתאום הופיע העוף הדורס שבדיעבד הסתבר שזאת בזה מצויה בשם ג'ייד. ראיתי את ג'ייד מתבייתת לי על היד וכמעט השתנתי במכנסיים אבל באותה מידה הייתי מוקסם. ג'ייד באה, נחתה לי על הכתף חיכתה לליטוף ואז לקחה את האפרוח והלכה לעץ ליד לאכול אותו. קשה לי להסביר את ההרגשה. התרגשות מטורפת עברה בכל גופי ואני חייב לציין שעם כל זה שאני גבר קשוח עייני היו לחות. והיא פשוט עמדה וחייכה ושאלה אותי אם יש משהו שיכול להשתוות לזה בחיי היום יום שלי . לא יכולתי לדבר וגם הייתי חייב ללכת.
במהלך המלחמה באתי עוד כמה פעמים לפינת החי גם לעזור אבל היום אני יודע שבאתי ללמוד מה חשוב. עד למלחמה חשבתי שאני חי חיי הקרבה שאני מקריב את כל שעותיי לעבודה אבל זה הכל שטויות. למדתי מה המשמעות! של לתת בלי גבולות בכל מחיר בלי להניד עפעף ועם המון אהבה. מעולם לא נתקלתי בכזאת מסירות וכזאת כמות של אהבה וחמלה כלפי יצורים חיים.
אז דנה, זה הזמן להגיד לך תודה על שפתחת את לבי ואת עיניי. תודה לך על שהיית חזקה כל כך למרות שראו שאת על סף אפיסת כוחות. את הגיבורה שלי. ומה שלמדתי ממך ילווה אותי כל ימיי חיי. תודה בשמי ואני בטוח בשם כל החיות שתחת טיפולך. ומבטיח לך אני אאמץ כלב (אחרת תרדפי אותי כל חיי – סתם בצחוק). תודה על דקות קסומות בצל הקטיושות. ואני מבטיח שאמשיך להעביר את המסר שלך דרכי ודרך ילדיי וחבריי. תודה.
תגובתה של אתי אלטמן, דוברת "תנו לחיות לחיות": "הסיפור ריגש אותי עד דמעות. שלחתי לו מסר שיצור איתי קשר בכדי להכיר אותו ואת דנה, הוא טרם השיב. אני קוראת על במה זו, צור קשר במייל: [email protected] אני שמחה שעוד נותרו בעולם האכזרי הזה אנשים עם לב זהב, עם אהבה וחמלה לבעלי חיים".
