צביקה ליזרוביץ', נהג רכב החילוץ של "תנו לחיות לחיות", נקרא לעלות צפונה כדי לחלץ שלושה כלבים בצפת, שהיו נעולים בתוך דירה יותר משבוע.
הצטרפתי אליו. רציתי להשתתף בחילוץ, לראות, להבין מקרוב מה קורה באזור הצפון ולהזדהות. כיצד מתמודדים תושבי הצפון, ילדים, קשישים, טף ובוגרים, עם שהייה של ימים כלילות במקלטים, עם מטחי הקטיושות שנוחתים עליהם ללא הפסק, ובתוך כל אלו, להגיש עזרה לבעלי החיים שחלקם ננטשו בבתים וחלקם משוטטים אבודים ברחובות.
ככל שהתקרבנו לאזור הצפון התנועה נעשתה דלילה יותר ויותר. הגענו לגליל, בואכה צפת. למעט שורות ארוכות של משאיות ועליהן טנקים העושים דרכם ללבנון, ופה ושם משאיות המספקות מזון וצרכים חיוניים, האזור כולו נראה נטוש וריק מאדם. אין יוצא ואין בא.
צפת, עיר מקסימה ביופייה האגדי, על כל סמטאותיה המספרות את סיפורה עתיק היומין, עיר של תרבות – שותקת דום – הפכה פתאום לעיר רפאים. ציוץ הציפורים אינו נשמע – דממה, ובמקום שאין ציוץ של ציפורים, משמע שמשהו אימתני ומאיים קורה.
שמנו פעמינו לכלבייה העירונית בצפת. שם כבר חיכו לנו הכלבן של צפת ושלושת הכלבים שחולצו רק לאחר שהשירותים הוטרינרים באמצעות הוטרינר ד"ר הדני התערבו והוציאו צו בית משפט לשחרורם מהדירה הנעולה, בה היו כלואים כשבוע.
פגשנו אותם. שלושה כלבים מקסימים דמויי שועלים בגודל בינוני, מבוהלים, בהיסטריה, עיניהם מביעות אימה. הם לא נתנו להתקרב אליהם מפחד רב בו היו נתונים. ההימצאות בדירה ריקה ללא בעליהם בתנאים הקשים של שריקות הקטיושות הבלתי פוסקות והבומים האין-סופיים, הותירו בהם משקעים קשים. הבית שלידם ספג פגיעה ישירה וקרס.
הכלבייה העירונית של צפת מסתכמת בצריף קטן וסגור. הכלבן במקום סיפר לי שלכלבייה מגיעים עשרות כלבים נטושים וכלבים שאיש אינו רוצה. לבי נחמץ בקרבי והדמעות בעיניים זלגו מעיני. הכלבים מוחזקים בתנאים הומניטריים קשים, בחום רב, בלי אוורור ובדרך כלל זוהי גם דרכם האחרונה. הכלבן הוסיף שבצפת מסתובבים עשרות כלבים, כלבות נקבות עם גוריהן ואין להם דורש. העירייה לוכדת ובכל שבוע מורדמים כלבים רבים מאוד.
אני שואלת את עצמי, בפעם המי יודע כמה, איך זה שעירייה כמו צפת, שדאגה לפיתוח עיר יפיפייה, בעלת הווי תרבותי עשיר והיסטוריה מפוארת, לא נתנה את דעתה ולו במעט לרווחתם של בעלי החיים בעיר. כיצד לא השכילה לבנות במקום כלבייה נאותה ומרווחת, ולדאוג ולו במעט גם להולכים על ארבע.
כולי תקווה שאחרי קריאת כתבה זו, ובתום המלחמה, יואילו ראש העיר וחברי מועצת העיר צפת לתת את ליבם גם לסבלם של ההולכים על ארבע בעירם ולהקים עבורם כלבייה חלופית העונה על הצרכים הבסיסיים וההומניטריים של בעלי החיים. שהרי "פני העיר כיחסה אל בעלי החיים".
בעודי עומדת במרכז הכלבייה בצפת, נשמעת אזעקה שמנסרת את העיר. רצנו אצנו ונכנסנו למקלט מאוד מוזנח. והנה אני חווה את התחושה הקשה והמאיימת שעוברים תושבי הצפון כבר שבועיים שלמים. יצאנו מהמקלט. הכלבים הועברו כבר אל רכב החילוץ, ואני מהרהרת ביני לבין עצמי – לפחות גורלם של אלה שפר עליהם .
בדרך לכלבייה של ג'נט בלהבות הבשן
צביקה, אני והכלבים עושים את פעמינו לקיבוץ להבות הבשן, לכלבייה של ג'נט. הכביש פתוח, האופק נפרש לפנינו והוא כולו שלנו. בתוך הדממה האופפת את האזור לסירוגין, אנו שומעים את רחש המנוע. אנו בפאתי קיבוץ להבות הבשן ולפתע החל מטח קטיושות ללא כל אזעקה מקדימה. קפאתי, אנו בתוך הרכב, בכביש פתוח ואין מסתור. עצרנו את הרכב בתחנת אוטובוס שוממה והתיישבתי על הספסל.
מטח של קטיושות כבד נפל סביבנו, קרוב יותר, רחוק יותר, ואנחנו שמענו את שריקות הפגזים ואת הבומים של הנפילות. אין היכן להתחבא, הלב מתאבן, אני יושבת קפואה בלב התופת. לפתע חשתי שהתנתקתי, ורק כך הצלחתי לשמור על עצמי באותה סיטואציה מחרידה והזויה. אני בוהה קדימה ולעיניי מתגלה מראה סוריאליסטי. מנגד, שניים-שלושה סוסים רועים באחו ומלחכים עשב, במקומות שפגיעות הקטיושות לא העלו באש את האחו ואת שטחי המרעה. כאילו לא היו דברים מעולם.
מטח הקטיושות שנורה לעבר האזור נחת, למזלנו, בשטחי מרעה פתוחים. אחרי הנפילות שוב שקט ודממה. חיכינו קמעה ושוב יצאנו אל הדרך לכלביית ג'נט. ג'נט היא אישה נפלאה שהגיעה לארץ כמתנדבת, התאהבה בה ונטעה את שורשיה פה. את אהבתה לבעלי החיים יישמה בהקמתה של הכלבייה בקיבוץ להבות הבשן. אט אט נאספו אליה כלבים אבודים ונטושים, וכיום מונה הכלבייה כ-180 כלבים.
צפוף בכלבייה. ג'נט מטפלת בכלבים במסירות אין קץ. שיתוף פעולה הדוק מתקיים בין עמותת "תנו לחיות לחיות" לבין ג'נט. תמיכה, אוזן קשבת, תרומות של שקי אוכל לכלבים ופרסום המקום בכלי התקשורת.
עם פרוץ המלחמה כבר לקחנו מג'נט 20 כלבים ומיקמנו אותם בפנסיון גליל ים, כדי לאפשר מקומות פנויים לקליטת כלבים נטושים חדשים מאזור הצפון. גם הפעם הגענו עם תרומות שקי אוכל לכלבים. למרות שידעתי שהכלבייה של "תנו לחיות לחיות" עמוסה לעייפה, ושאנו מחזיקים הרבה מאוד כלבים שהצלנו בפנסיון גליל ים, ומשלמים על אחזקתם בפנסיון, ליבי לא עמד גם הפעם, ואספתי אליי את הגורים שבכלבייה – שישה גורים מקסימים.
העליתי את ששת הגורים המקסימים אל רכב החילוץ, וכולי תקווה שנתתי להם הזדמנות לאימוץ ואת ההזדמנות לזכות בחיים חדשים, רחוק מהתופת, ממוקד הקטיושות המאיימות. את הגורים העברנו לפנסיון פרטי בצומת רופין. כשהגענו לפנסיון קיבל את פניי כלב שהבאנו יום קודם מהצפון.
רק לפני מספר ימים הוא היה אחוז חרדה, זנבו היה מקופל בין רגליו, הוא לא הגיב ולא ניגש לאיש, והנה היום, שינוי תהומי – הוא קופץ, רץ, מכשכש בזנב, וכולו מלא חיוניות ואושר. הוא וחבריו, שהבאנו כמעט בכל יום מתחילת המלחמה, והכלבים שהבאנו היום ניצלו מהתופת. בשבילם, הסיוט נגמר.
חזרתי הביתה, למבצר שלי. תחושת אושר אפפה אותי. הגעתי למרחב המוגן שלי. עדיין לא קולטת את שחוויתי היום. הכל נראה כמו תמונות מסרט. לבי עם תושבי הצפון, עם חיילי צה"ל ועם ההולכים על ארבע, והיד עוד נטויה במאבק להצלת בעלי החיים בצפון, שהרי מחר, הוא יום חדש.
אתי אלטמן
דוברת וממייסדיי "תנו לחיות לחיות"
