אין מצבה לוולף
גם לא שפעת פרחים
על קבר… הוא היה אחי
הבלדה על מותו של וולף
נבון כעצב
וגאה כים
משקיף בשקט אינסופי על העולם
בתוך עיניו שלווה – ומסתורין
של ערבות קסומות
ומרחבי הרים
עטור פרוות זהב – מדהים כל מסתכל
נישא, מורם מעם, יפה כאל…
בטיולי אין סוף, בעיר ובכפרים
שחינו יחד באגם, מאושרים
בכיכרות העיר
בחום – או בשלגים
בימי החול כמו בערבי חגים
ליווה אותי כצל של חום וידידות
ידע לחוש אותי… לחדור אל הבדידות.
כל לילה – בשכבי
מתחת לשמיכה
ניגש אלי בלאט מתוך החשכה
חוכך ראשו בכף ידי בשקט… לילה טוב
ואז חוזר
ומתכרבל בפינתו.
עברו שנים… כלבי האט את צעדיו
עדיין יפהפה…
אך כה כבדות רגליו…
במאמץ אין קץ הוא קם… ומתקדם
ישיש מופלא… בשקט מדדה…
ומתעקש לחיות…
נדמה לי כי עכשיו
גוברת פי שבעה אהבתי אליו
וכך יוצאים אנו- וצועדים יחדיו
רווק זקן – וכלב בערוב ימיו
פוסעים לאט, אל תוך ניו-יורק האפורה
המבדידה כל-כך, סוערת וקרה
ורק האהבה, כמו תנור נעים
חודרת לגופנו, מפיחה חיים.
ואז… בבוקר אכזרי ולא סלחן
חסר אונים שכב על השולחן…
נדמה לי כי ידע כי זה הסוף…
היה עייף – אולי רצה כבר לחלוף
אף בו זמנית פירפר… שאשאר איתו…
איך נפרדים מזה שאי אפשר בלתו?
בזעקה חסרת אונים נשקתי לעיניו
והוא נשאר על השולחן –
כואב
ונעזב
עם הרופא והמזרק… ששמו קץ למלחמתו…
איך נפרדים, אלי , מזה שאי אפשר בלתו?
היום אני עוצר ברחוב כל כלב מזדמן
ומחפש את וולף בתוך עיניו – ואין…
פוסע על החוף שומם…
ומיותם
ודילוגיו – קופצים וצוהלים – אינם
עדיין חש ממרחקים את חום אהבתו…
איך שוכחים… איך מבכים…
את זה שלא תוכל בלתו?…
אין מצבה לוולף…
אין מצבה…
רק הבכייה –
וים של אהבה
