המפגש הראשון שלי עם חתולי-רחוב, היה עוד בילדותי המוקדמת, אך הוא נדחק ונשכח למשך שנים רבות. בשכונתנו, "נחלת-אחים" בירושלים של אז, גרו שני אחים בריונים, שכל הילדים פחדו
מהם. היו להם שלושה כלבים מזרי-אימה ושונאי-חתולים.
יום אחד, כששחקתי בחצר, קפאתי לפתע על מקומי. מחזה-אימה נתגלה לעיני ואני רק ילדה בת חמש… שק ובו חתולים חיים תלוי על העץ ושלושת הכלבים האכזריים משספים אותם לגזרים… וסביבם, הנערים חסרי הלב, רוקדים וצוהלים לקול יללותיהם קורעות הלב של החתולים. ניצבתי אז לראשונה אל מול עולם אטום וחסר חמלה ועד היום, מהדהד באזני קול זעקתם לעזרה של החתולים.
עברו ששים שנה מאז, אך גם היום, יחסם של אנשים לחיות דומה. היום, אני יודעת שהפחד שלנו נובע משיפוטים ואמונות-טפלות שהטלנו על החיות. הפחד מפני השונה, הלא מוכר ויהירותנו כ"אדוני העולם", חורגים מהטבע. האדם ניתק עצמו מהטבע ומכך, שהוא מנותק מעצמו. כשנכיר בכך שהחיות מייצגות אותנו ויחסנו אליהם הוא כיחסנו לעצמנו ולאחרים, יירפא העולם בו אנו חיים.
גם היום, בשנות האלפיים, נשארנו אטומים. ה"פתרון" של להרעיל ולהשמיד את החתולים, הוא בדיוק מה שעשו ב"ימי הביניים", דבר שגרם להתפרצות מגפת-הדבר. כשאני נתקלת במעשה לא הומני כלפי חיות ובעיקר חתולים, אני חוזרת להרגיש כמו הילדה מול שק החתולים המרוטשים… כילדה, הייתי חסרת-אונים מול עולם חסר חמלה ורחמים. כיום, אני כבר ילדה גדולה, היכולה להגן על החתולים ואני מכריזה: "לא לאלימות, בכל המובנים!" ובשם החתולים, אני מבקשת חמלה מילדים ואנשים שעדיין חושבים שחתולים
"חסרי-בית" הם מטרד, כי עדיין אינם מבינים שחתולים הם מלאכים… נשמות-טהורות ותועות, שהגיעו לאן שהגיעו, כי אנו בני האדם הובלנו אותם… לזבל…
