כבר מספר חודשים שאנו מטפלים בנושא הרג הגמלים בהר חריף, ואף פרסמנו כתבה באתר וכן הפצנו הודעה לעיתונות בנושא זה (ראו הכתבה: https://www.letlive.org.il/article.php?id=199) . הבוקר, התפרסמה כתבה נוספת ב-"24 שעות" של ידיעות אחרונות", ולכן החלטתי שלא אוכל לעבור לסדר היום ועלינו לפעול שהמקרה לא ישנה.
אין כגמל חיה המסוגלת לנדוד מרחקים עצומים על פני החולות הלוהטים שבמדבר. דומה שאין כגמל לחוש בנוח ולשרוד במקומות שבהם גוועות בהמות משא אחרות מהעדר מזון ומים. הגמל, כידוע לנו, מסוגל לחיות במקומות צחיחים ומבודדים, לחצות מדבריות, וכל אלה בזכות כוח הסיבולת הייחודי שלו, לחום, יובש, וכושרו להיזון מכל מזון צמחי באשר הוא, ויכולתו לשאת את מזונו ומימיו בתוך גופו זמן ממושך. "ספינת המדבר"- כך הוא מכונה בפי האדם. הגמל החד-דבשתי חי, בין השאר, באזור הנגב, ובסיני.
כוחה של חיה מופלאה ויוצאת דופן זו, שעומדת איתנה מול איתני הטבע, לא עמד לה מול אכזריותם של בני האדם.
לדאבוננו, בגבול ישראל-מצרים, בסמוך להר-חריף, מתבצעות הברחות באמצעות גמלים ממצרים לישראל. לפני כשלושה חודשים, במסגרת אותן הברחות, נתפסו המבריחים עם חמישה גמלים. הגמלים הובאו לבסיס צבאי בסמוך למקום, ושם הושארו קשורים בתת-תנאים. כעבור מספר ימים, כאילו אין מדובר ביצור חי, נושם, מרגיש ושאין עוול בכפו, כוון הרובה בדם קר, בקהות חושים ובאכזריות שהדעת אינה יכולה לסבול, אל ראשם של חמשת הגמלים, והם נפלו, מתבוססים בדמם, אחד אחרי השני.
הייתכן כדבר הזה במדינת ישראל של 2006? האם הדעת יכולה לשאת ולסבול רצח של חיות חפות מפשע? ועל שום מה?
התשובה המחרידה והמזעזעת היא אחת: הסיירת הירוקה והשירותים הוטרינריים באזור לא ידעו מה לעשות עם הגמלים, והאצבע על ההדק הייתה קלה לשם ביצוע פתרון מהיר.
בדיעבד, ידוע לנו שהפתרון היה מצוי, שריר וקיים. באזור שבין חדרה לחיפה, עומד לו שומם מתקן מוגן לבעלי חיים גדולים שהוקם מכספי הציבור, כדי למנוע מחזות נוראיים מסוג אלו שתוארו לעיל. המתקן אינו פועל בשל חלמאות: בגלל ויכוח בין משרד החקלאות למשרד לאיכות הסביבה לגבי השאלה מי יתקצב את המתקן. ובינתיים, בעלי חיים מובלים אל מותם. בנוסף, יש מתקן הממוקם באזור הדרום, שגם אינו פועל בשל בעיות תקציביות.
עוד לא יבש הדם מהמעשה המחריד שתואר לעיל, והנה, לפני כשבוע ימים, דווח לנו על קבוצה נוספת של גמלים, שנלכדו באותן נסיבות של ניסיון הברחה ממצרים לישראל, כשהפעם מדובר ב-20 גמלים.
האצבע על ההדק הייתה קלה גם הפעם. גורלם של 17 הגמלים (מתוך 20) נחרץ בקלות דעת, מבלי להניד עפעף ומבלי לחפש פתרון הומניטרי לחיות חפות מפשע. הסיירת הירוקה, בשיתוף עם השירותים הוטרינריים באזור, גזרו גם הפעם גזר דין מוות לגמלים. 17 הגמלים נורו אחד אחרי השני בראשם, ונפלו מתבוססים בדמם. במקום נותרו שלושה גמלים שהריחו את ריח המוות והצליחו לברוח, אנו מקווים כי סופם לא יהיה זה.
מעשים אלו, שהדעת אינה סובלת, הם בושה וחרפה להתנהלות הנוגעים בדבר. אנו באים לצעוק את צעקתם האילמת של החפים מפשע, שאנו להם לפה. די להרג! די לזילות בחיי בעלי חיים חפים מפשע! במדינת ישראל של 2006 קיים חוק צער בעלי חיים, ויש כאן עבירה בוטה על חוק זה, ועל כל הפרשנויות שלו, כולל על הבג"צים שהוגשו בעניין, אשר תומכים בחוק זה. המשפט "לית דין ולית דיין" מגדיר את התנהלות העניינים בנושא רצח הגמלים.
הפתרון קיים: הבאת החיות הגדולות לאחד משני המתקנים המוגנים שהוקמו בעלות של אלפי שקלים. אנו דורשים את פתיחתם של המתקנים המוגנים לאלתר, כדי שפשע נתעב כזה לא יישנה. אנו דורשים שבמקום לרצוח את הגמלים בזה אחר זה, שימו אותם במתקנים מוגנים, לבדוק אם אינם חולים ולאחר מכן, ניתן למצוא להם פתרונות בקלות. הכל מתחיל ונגמר בכסף, ומאוד קל למצוא את הפתרון האכזרי.
אנו דורשים הקמת ועדת חקירה בנושא על ידי שר החקלאות, על ידי משטרת ישראל ועל ידי מבקר המדינה. אנו דורשים לעצור באופן מיידי את הזוועה המתחוללת, להשעות מתפקידם את האחראים בנושא מהשירותים הוטרינריים ומהסיירת הירוקה, ולמצות עימם את הדין.
חיי בעלי החיים במדינת ישראל אינם הפקר.
יש לציין שהעתק ממכתב זה הועבר למ"מ ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, למבקר המדינה, מר מיכה לינדנשטראוס, לשר לביטחון פנים, מר גדעון עזרא, לשר החקלאות, מר זאב בוים ולמפכ"ל המשטרה, רנ"צ משה קראדי.
בכבוד רב,
אתי אלטמן
דוברת "תנו לחיות לחיות
