הגנת בעלי-חיים במשפט הישראלי
לבעלי-חיים בישראל יש זכויות, שמעוגנות במגוון של חוקים ובפסיקה של בתי המשפט. אבל הזכויות האלו מוגבלות מאוד. בתעשיות המזון מהחי ובמעבדות מתייחסים לבעלי-חיים כאל מכונות ומבחנות מחקר, ושוללים מהם כמעט כל צורך בסיסי. ברחובות הם מטרה להרג. בחנויות מתיייחסים אליהם כאל סחורה. בטבע מחריבים את בתיהם לטובת הקמת ערים וכבישים. אפילו כאשר מאמצים אותם כחלק מהמשפחה, הם סובלים לא פעם מהזנחה, והצרכים שלהם הם האחרונים שנלקחים בחשבון.
חלק ממעשי האכזריות האלו מנוגדים לחוק, שאינו נאכף כראוי. חלק ממעשי האכזריות האלו עוד לא נאסרו. במחלקה המשפטית של תנו לחיות לחיות אנחנו פועלים כל העת להרחיב את ההגנה המשפטית על בעלי-חיים, ולאכוף את ההגנה שכבר קיימת.
איסור ההתעללות
החוק המרכזי שמגן על בעלי-חיים הוא חוק צער בעלי-החיים משנת 1994. האיסור המרכזי בחוק צער בעלי-חיים הוא איסור ההתעללות. מי שהתעלל בבעלי-חיים דינו עד שלוש שנות מאסר וקנס גבוה – ובמקרים מסוימים עד ארבע שנות מאסר.
אולם מה זו התעללות?
בית המשפט העליון פסק שהתעללות היא כל פגיעה בבעלי-חיים שאין לה הצדקה.
הפגיעה יכולה להיות בדרך של גרימת סבל פיזי או נפשי – ולאו דווקא סבל חריף במיוחד. הפגיעה יכולה להיות בהריגה של בעל-חיים.
בית המשפט קבע שלא צריך שהעבריין יפעל מתוך סדיזם, כדי שנגדיר את המעשים שלו כהתעללות. רוב הפגיעות בבעלי-חיים נעשות כדי להפיק מהם תועלת כלשהי או מתוך אדישות לצרכים שלהם. רוב בני האדם שפוגעים בבעלי-חיים אינם עושים זאת מתוך אכזריות או שנאה כלפי בעלי-חיים – לפעמים הם אנשים שאוהבים בעלי-חיים בהקשרים אחרים, או שאכפת להם מבעלי-החיים שתלויים בהם, אבל לא אכפת להם מספיק. אבל מה זה משנה לבעל-החיים אם מי שפגע בו עשה זאת מתוך סדיזם או מתוך אדישות? לכן, גם פגיעה בבעל-חיים שלא נעשתה מתוך סדיזם היא התעללות – אם לא היתה לה הצדקה.
הנקודה שנראית מסובכת ביותר באיסור ההתעללות היא שאלת ההצדקה. אנחנו צריכים לבדוק אם הפגיעה בבעל החיים היתה מוצדקת (ולכן חוקית) או שלא היתה מוצדקת, ומדובר בהתעללות. איך בודקים זאת?
המקרה הכי פשוט הוא כאשר אנו מעניקים לבעל-חיים טיפול רפואי. הלכידה של בעל-החיים, ההחזקה שלו בכלוב, הזריקות, הניתוחים – כל אלו גורמים לו לסבל, ולרוב הוא גם לא מבין שזה לטובתו, ובוודאי שלא יודע כמה זמן הסבל הזה יימשך. לסבל הפיזי מתווספת חרדה. אבל, כמובן, הסבל הזה מוצדק כי הוא מיועד לרפא את בעל-החיים.
אבל מה לגבי מקרים פחות ברורים? במקרים כאלו, אנחנו צריכים לשאול ארבע שאלות:
- מה התכלית של הפגיעה בבעל-החיים והאם היא מוצדקת? לפעמים הפגיעה נעשית למטרה שכשלעצמה היא פסולה – למשל, כדי לספק יצרים של אלימות. במקרים כאלו, מדובר בהתעללות. אבל מה אם מטרת הפגיעה היא פרנסה, מניעת מטרדים, שמירה, הקניית ידע או מטרות אחרות שהן בפני עצמן חיוביות? במקרה כזה נעבור לשאלה הבאה:
- האם הפגיעה משרתת את התכלית? לפעמים אנשים טוענים שהפגיעה בבעלי-חיים מוצדקת, כי היא מיועדת להשיג מטרה טובה – אבל כשאנחנו בודקים בפועל, מתברר שאין שום קשר בין הפגיעה לבין אותה מטרה. במקרים האלו מדובר בהתעללות. למשל, אנשים יורים ביונים בטענה שהדבר ימנע מפגעים שיונים עלולות לגרום. אבל כל עוד יש אוכל ומקומות מסתור שמושכים יונים, יופיעו יונים חדשות, והאוכלוסיה תגדל מחדש. מניעת מפגעים היא תכלית ראויה, אבל אין קשר בין ירי ביונים לבין מניעת מפגעים.
אבל לפעמים אנשים הם רציונאליים, והפגיעה בבעלי-חיים כן קשורה למטרה שהם מנסים להשיג. במצבים כאלו נעבור לשאלה הבאה:
- האם אפשר להשיג את התכלית באמצעים אחרים, שאינם פוגעים בבעלי-חיים או שהפגיעה שלהם בבעלי-חיים פחותה? בהרבה מקרים התשובה היא שכן. לצורכי שמירה אפשר להשתמש במצלמות אבטחה במקום בכלבים, ואם משתמשים בכלבים – לא צריך להחזיק אותם דווקא קשורים לכבל. אם רוצים לייצר ביצים, אפשר להחזיק את התרנגולות בלולים בלי כלובים: התרנגולות אמנם סובלות גם בלולים האלו, אבל פחות מאשר כאשר מחזיקים אותן בכלובים. מי שבחר להשיג את המטרה שלו באמצעי שפוגע בבעלי-חיים, למרות שיכול היה לבחור באמצעי שאינו פוגע בבעלי-חיים, או שפגיעתו פחותה – אדם כזה אשם בהתעללות.
אבל מה קורה אחרי שמבין כל האמצעים האפשריים, האדם כבר בחר את האמצעי שפוגע בבעלי-חיים במידה הכי פחותה שאפשר (או שפשוט אין אמצעי חלופי)? במקרה הזה, אנחנו עוברים לשאלה האחרונה:
- האם יש פרופורציה בין הפגיעה בבעל-החיים לבין המטרה שהאדם ניסה להשיג? לא כל מטרה תצדיק כל מידה של סבל. כך, למשל, בית-המשפט קבע שבאיזון בין הפרנסה של מפטמי האווזים לבין הסבל של האווזים, הפרנסה של המגדלים לא מצדיקה גרימת סבל חריף כל-כך לבעלי-חיים. במקרה אחר בית-המשפט קבע שנוחות או רווחה של בני אדם לא מצדיקים פגיעה משמעותית בחתולים, לא כל שכן הרג שלהם.
כמובן, במקרים רבים התשובה לשאלות האלו עשויה להשתנות מאדם לאדם ומשופט לשופט. אפשר גם לנסח את השאלות בצורה שונה לגבי אותו מקרה! כך, למשל, באחת הדוגמאות שאלנו "האם ניתן לייצר ביצים באופן שפוגע בתרנגולות במידה פחותה?". אפשר היה גם לשאול "האם ניתן לייצר מזון בריא, זול וטעים בלי לפגוע בתרנגולות?". התשובה היא, כמובן, שאפשר. גם מבחינה אישית-מוסרית, אנחנו יכולים להשתמש בסדרת השאלות האלו כדי להכריע עבור עצמנו מה היא התעללות. התשובות שניתן עשויות להיות שונות מאלו שייתן בית-המשפט. האופן שבו בית-המשפט ינסח את השאלות, והתשובות שהוא ייתן להן, יתאמו את מה שמקובל בחברה, וישתנו ככל שיחולו שינויים חברתיים.
איסורים פרטיקולריים
לגבי התנהגויות מסוימות, החוק חוסך את הצורך לבדוק אם הן מוצדקות או לא, מהוות התעללות או לא, אלא קובע בצורה מפורשת שהן אסורות. אם איסור ההתעללות הוא איסור רחב ועקרוני, לאיסורים האלו אנו קוראים "איסורים פרטיקולריים".
כך, למשל, החוק אוסר לשסות בעל חיים בבעל חיים אחר, ולארגן קרבות בין בעלי-חיים (כגון קרבות כלבים או קרבות תרנגולים). קרבות כאלו הם אכזריים, ובעלי החיים יוצאים מהם פצועים או הרוגים – והכול במסגרת בידור המקדש אלימות.
איסור נוסף הוא על ניתוחים שנועדו למטרות "נוי". לרוב מדובר בניתוחים לחיתוך זנב ואוזניים בכלבים, שנועדו להתאים את המראה של הכלב למודל גזעי כזה או אחר. בעקבות עתירה לבג"ץ של תנו לחיות לחיות, הסעיף חודד באופן שיהיה ברור שהאיסור חל גם על קעקוע ועל צביעה של בעל-חיים באופן שפוגע ברקמה חיה או חודר לתוכה: התופעה קיימת בעיקר בדגים. עוד סוג ניתוח שנאסר במפורש בחוק (בחריגים צרים מאוד) הוא עקירת הציפורניים של חתולים. חיתוכי אברים קיימים גם למטרות אחרות, במיוחד במשקים חקלאיים, והאיסור על חיתוך למטרות נוי לא חל עליהם.
איסור פרטיקולרי חשוב הוא איסור הנטישה של בעלי-חיים. אין אולי דבר בוגדני יותר מנטישה של בעל-חיים, או דבר שובר לב יותר מבעל-חיים שננטש. מאחר שקיים קושי להוכיח את פעולת הנטישה, החוק קובע גם שבעל-חיים שנמצא עזוב – חזקה שננטש על-ידי מי שהחזיק בו לאחרונה, והוא זה שצריך להוכיח שבעל-החיים לא ננטש על-ידיו (אלא, למשל, אבד או נחטף).
איסור נוסף מתייחס להעבדת בעל בעל חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני ולהעבדת בעל חיים מעבר ליכולתו.
הרעלת בעלי-חיים בסטריכנין אף היא אסורה באופן ספציפי בחוק, משום שמדובר ברעל אכזרי במיוחד, וכך גם השימוש במשתקי שרירים (לרבות החומר סוקסינילכולין). השימוש בסטריכנין ובחומרים אלו מותר רק בהיתר של מנהל השירותים הווטרינרים.
האחריות של מי שמחזיק בעלי חיים
אחת ההוראות החשובות ביותר בחוק, לצד איסור ההתעללות, היא שהבעלים של בעל חיים או המחזיק בו חייבים לספק לו את צורכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו.
ההוראה הזו משמעותית לאנשים שמחזיקים בעלי-חיים כ"חיות מחמד" אבל לא פעם מזניחים אותם. אימוץ בעל-חיים הוא אחריות גדולה: יש ללמוד את הצרכים שלו, לטפל בבעיות בריאות (טיפול שהוא לעתים יקר), ולהקדיש זמן ותשומת לב לצרכים אחרים של בעל-החיים (בריאותיים, נפשיים, חברתיים והתנהגותיים) כדי שלא יתנוון פיזית ומנטלית.
ההוראה הזו חלה גם על מי שמחזיקים בעלי-חיים למטרות כלכליות, כגון במשקים חקלאיים. גם הם חייבים לדאוג לצרכים של בעלי-החיים. מי שלא מטפל בבעלי-חיים חולים או פצועים או לא מספק לבעלי-החיים סביבת מחיה הולמת ותנאים התואמים את צרכיהם – עובר על ההוראה הזו.
ההוראה הזו חשובה במיוחד במסגרות כלכליות גדולות, בהן הבעלים של בעל-החיים הוא תאגיד גדול, ומי שבאים במגע אתם הם פועלים שכירים. במצב כזה התאגיד אחראי לתנאי המחיה של בעלי-החיים ולמניעת התעללות בהם. למעשה, ההוראה הזו הוספה לחוק כאחד מלקחי פרשת "אדום אדום" שבה פועלים של קבוצת תנובה הועמדו לדין על התעללות, אבל החברה עצמה התחמקה מאחריות פלילית.
כמה מלים משפטיות: ההוראה הזו יוצרת חובת עשה, ואינה מותנית בתוצאה. כלומר, אדם שהפר את החובה לספק את צרכי המחיה של בעל-החיים שבהחזקתו עבר עבירה, ואין צורך להוכיח שבפועל נגרם סבל לבעל-החיים. אם נגרם סבל לבעל-החיים, ניתן להאשים את האדם גם בעבירת ההתעללות (שהיא עבירה שכן מותנית בתוצאה של גרימת סבל). במקרה הזה, הפרת החובה לספק לבעל-החיים את צורכי מחייתו מאפשרת העמדה לדין על התעללות במחדל.
מי אחראי ליישום החוק?
המשרד הממשלתי המרכזי שאחראי ליישום חוק צער בעלי-חיים הוא משרד החקלאות. בתוך המשרד יושבים השירותים הווטרינרים, ובמסגרתם פועלת הממונה על חוק צער בעלי-חיים שמרכזת את הנושא ומחזיקה סמכויות לפי חוק. אכיפת החוק נעשית גם באמצעות עובדים אחרים של השירותים הווטרינרים ובאמצעות יחידת הפיצו"ח – שהיא מעין יחידת שיטור של משרד החקלאות.
חלק מהסמכויות לפי חוק צער בעלי-חיים נתונות בידי המשרד להגנת הסביבה, שהקים במסגרתו אגף להגנת בעלי-חיים. המשרד להגנת הסביבה מרכז גם את פעילות הקרן למען בעלי-חיים, ואחראי לפעילותה של רשות הטבע והגנים, העוסקת בהגנת חיות בר.
למשטרה יש, כמובן, תפקיד חשוב באכיפה הפלילית של חוק צער בעלי חיים – בחקירה של עבירות ובהעמדה לדין.
גם רשויות מקומיות מחויבות לדאוג לאכיפת חוק צער בעלי-חיים בתחומיהן.
כפי שניתן לראות, מספר הגורמים המחויבים לעסוק באכיפת חוק צער בעלי-חיים הוא גדול. אולם האכיפה בפועל היא חלשה. אחד התפקידים המרכזיים של ארגונים להגנת בעלי-חיים היא להניע לפעולה את הגורמים שאמורים לאכוף את החוק, ולגרום להם לבצע את מלאכתם.
תפקידם של ארגונים להגנת בעלי-חיים
כאשר פוגעים בזכויותיו של אדם הוא יכול במצבים מסוימים להתלונן במשטרה, אבל עומדת לו גם האפשרות לפנות בעצמו לבית המשפט. ומה לגבי בעלי-חיים?
בעלי-חיים אינם יכולים לפנות בעצמם לבתי משפט – מסיבות טכניות ברורות. החוק פותר זאת בכך שהוא מסמיך ארגונים להגנת בעלי-חיים לפנות לבתי המשפט ולבקש צווים שימנעו הפרה של החוק ושל התקנות שהותקנו לפיו. הארגונים להגנת בעלי חיים מהווים מעין נציגים או אפוטרופסים של בעלי-החיים, שמשמיעים את קולם ופועלים בשמם. תנו לחיות לחיות הוסמכה לפי חוק צער בעלי-חיים לפנות לבתי המשפט, ואנו עושים זאת באופן שוטף. לאורך השנים פנינו לבתי משפט במקרים של הזנחה של בעלי-חיים בבתים, תנאי החזקה מחפירים בשווקים ובחנויות, החזקת כלבים בצבא ללא שטח מוצל כנדרש בתקנות, השלכת אפרוחים לזבל במדגרה, פיטום אווזים ועוד. התביעה הראשונה שלנו, להפסקת מופע אלים בחמת גדר, שתואר כ"קרב אדם-תנין", הובילה לתקדים חשוב, שבו נקבעה ההלכה בדבר פרשנות איסור ההתעללות בחוק צער בעלי-חיים.
באחד התקדימים שהשיגה תנו לחיות לחיות, נקבע שארגונים להגנת בעלי-חיים יכולים לייצג את האינטרסים של בעלי-החיים לא רק בהליכים שקבועים לפי חוק צער בעלי-חיים אלא גם בהליכים אחרים. באותו מקרה מדובר היה בתביעה שהגישו מוסדות אקדמיים נגד חברת אל-על, בה הם ניסו לתקוף את המדיניות שלה לא להטיס בעלי-חיים המיועדים לניסויים. בית-המשפט החליט לצרף לתיק את הארגונים להגנת בעלי-חיים, כדי שישמיעו את קולם של בעלי-החיים שעשויים היו להיפגע משינוי המדיניות של אל על.
ארגונים להגנת בעלי-חיים, ותנו לחיות לחיות במיוחד, משמיעים את קולם של בעלי-החיים באופן תדיר בבתי המשפט גם בהליכים מינהליים ובבג"ץ – בכל נושא שבו בעלי-חיים עשויים להיפגע. תנו לחיות לחיות הגישה לאורך השנים עתירות במגוון רחב של נושאים: ניסויים בבעלי-חיים, תוכניות בנייה הפוגעות בבעלי-חיים, פרקטיקות חקלאיות אכזריות במיוחד, הסדר טיעון מקל עם מתעללים ועוד ועוד. גם בכנסת ומול רשויות המדינה הארגונים להגנת בעלי-חיים הם הגופים המייצגים את האינטרסים של בעלי-החיים, והשיגו הכרה רחבה כמי שמשמיעים את קולם.
החוק והתקנות
איסור ההתעללות בחוק צער בעלי חיים הוא רחב וכוללני, וכך גם החובה של מי שמחזיק בעלי-חיים לספק להם את צרכי מחייתם. החוק כולל גם כמה איסורים פרטיקולריים, אבל אלו נוגעים לנסיבות צרות יחסית. התקנות משלימות את ההוראות הכלליות של החוק, וקובעות כללים פשוטים, ברורים ומדויקים יחסית בנוגע לאופן ההחזקה של בעלי-חיים בנסיבות שונות.
את התקנות מתקין שר החקלאות באישור ועדת החינוך של הכנסת, ולמרבית הצער, למרות שחוק צער בעלי-חיים נחקק עוד בשנת 1994, בתחומים רבים עדיין אין תקנות. התקנות הקיימות הותקנו רק בעקבות לחצים של הארגונים להגנת בעלי-חיים – לא פעם בעקבות עתירה לבג"ץ.
אלה הנושאים המוסדרים כיום בתקנות לפי חוק צער בעלי-חיים:
- מופעי בעלי-חיים, והשימוש בהם בטלוויזיה או לסרטים ולפרסומות. הכלל המרכזי הוא ששימוש כזה אסור אם הוא כרוך בסבל לבעלי-החיים. כל מופע טעון היתר מראש מהממונה על חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות. מזה שנים ארוכות כמעט שאין קרקסי בעלי-חיים בישראל: ראשיתו של האיסור הוא בהחלטה של השר יוסי שריד ז"ל, כשהיה השר להגנת הסביבה. כיום מבוסס האיסור, בין היתר, על תקנות המופעים.
- ההובלה של בקר, צאן, חזירים ועופות. התקנות קובעות כללים לגבי משכי ההובלה, אופן ההעמסה והפריקה, בעלי-חיים אסורים בהובלה, מבנה המשאיות והכלובים ונושאים נוספים. למרבית הצער, התקנות מאפשרות הובלות ממושכות מאוד, בצפיפות רבה, ללא מזון ומים – ולגבי עופות אף בלי אפשרות לעמוד עמידה זקופה. למעלה ממיליון עופות מתים בישראל מדי שנה רק במהלך ההובלה שלהם מהמשק למשחטה.
- ההחזקה של עגלי חלב. אף שהתקנות אוסרות פרקטיקות אכזריות במיוחד שהיו קיימות בתעשייה בעבר (כגון החזקת עגלים בתאים שאינם מאפשרים להם שום תנועה, ואפילו לא שינה בתנוחה טבעית), הן מאפשרות פרקטיקות אכזריות אחרות. כך, למשל, התקנות לא אוסרות להחזיק עגלים בצפיפות רבה (אמנם בקבוצות) במכלאות חשופות ונטולות גירויים. התקנות לא אוסרות להזין את העגלים באופן כמעט בלעדי במזון נוזלי – בניגוד לטבעם ולצרכיהם. אין בתקנות גם איסור לגרום לעגלים לאנמיה חריפה – אם כי יש הגבלה על חומרת האנמיה ביחס למה שהיה מקובל בתעשייה בעבר.
- החזקת חזירים בתעשיית הבשר. תעשיית בשר החזיר בישראל הורגת מדי שנה כ-200 אלף חזירים. התקנות בעניין החזקת חזירים קובעות את תנאי חייהם. התקנות אוסרות כמה פרקטיקות אכזריות במיוחד שהיו נהוגות בעבר, כגון החזקת חזירות הרות בתאים שאינם מאפשרים להן שום תנועה. התקנות קובעות צפיפות מרבית במכלאות חזירים, ומחייבות לספק לחזירים העשרה סביבתית. התקנות אינן אוסרות ביצוע פעולות השחתה בחזירים: בתעשייה מקובל לחתוך את הזנבות של חזירים, לקצץ את שיניהם ולסרס אותם. עם זאת, נקבעו הוראות בדבר שימוש במשככי כאבים. לפרטים נוספים על תקנות החזירים ועל הליכי החקיקה שלהן ראו במאמר של יוסי וולפסון "שנות החזיר"
- החזקת בעלי-חיים שלא לצרכים חקלאיים. התקנות האלו קובעות תנאי מינימום להחזקת בעלי-חיים בכל מקום למעט בתעשיות חקלאיות ובמעבדות. התקנות חלות על מי שמחזיק בעלי-חיים בבית, על חנויות חיות, על גני חיות, פינות חי ופינות ליטוף, על כלביות, מכלאות רשותיות ופנסיונים, על חוות רכיבה, על מי שמשתמשים בסוסים ובחמורים למשיכת כרכרות ועוד ועוד. התקנות מציינות שלבעלי-חיים יש צרכים גופניים, בריאותיים, התנהגותיים, מנטליים וחברתיים שטעונים סיפוק. לאור המגוון הגדול של בעלי-חיים ושל נסיבות החזקה, התקנות לא יכולות לקבוע הוראות מלאות ומקיפות – ולכן הן מסתפקות בקביעת תנאי מינימום שהם בגדר קו אדום מוחלט שאסור לרדת מתחתיו בשום מקרה.
בין היתר, קובעות התקנות הוראות לגבי ההזנה של בעלי-החיים; התנאים הסביבתיים שלהם; התנהגויות טבעיות שצריך לאפשר להם (כגון הסתתרות, התחפרות, טיפוס, גישה למקווה מים, עמידה על ענף); ההגנה שלהם מהטרדה ומסיכונים שונים; הגודל המינימאלי של הכלובים שמחזיקים בהם אותם; הטיפול הרפואי בהם ועוד. הוראות מיוחדות אוסרות להפריד בעלי-חיים ממחלקת היונקים מאמותיהם לפני גיל גמילה, ולמנוע תהליך החתמה תקין של ציפורים (החתמה היא התהליך שבו הגוזל מזהה את הורהו, מתקשר אליו ומסגל לעצמו זהות של המין הביולוגי אליו הוא משתייך). התקנות עוסקות גם בקשירת בעלי-חיים, וקובעות שאסור לקשור בעל-חיים באופן קבוע ללא שחרור לפעילות גופנית. סדרה של הוראות מיוחדות חלות על מה שהתקנות מגדירות כמתקנים: בתי גידול, בתי מחסה, גני חיות, חנויות, מכלאות רשותיות, פינות חי, פינות ליטוף, פנסיונים, חוות רכיבה ועוד. ההוראות האלו קובעות הסדרים שנועדו להבטיח את הטיפול הנאות בבעלי-החיים במסגרות כאלו, למנוע פגיעה בידי ציבור המבקרים ולהבטיח שמסירת בעלי-חיים תיעשה באופן אחראי.
התקנות מפורטות מאוד. הכנו מדריך שמסביר את התקנות בהקשר של חנויות ואתם מוזמנים לעיין בו.
חשוב לזכור תמיד שהתקנות אינן גורעות מאיסור ההתעללות הקבוע בחוק. איסור ההתעללות חל הן כאשר נושא מסוים אינו מוסדר בתקנות, והן כאשר התקנות קובעות הסדר המאפשר לכאורה פגיעה שלא לצורך בבעלי-חיים – פגיעה שהיא אסורה לפי החוק.
חתולים בסביבה העירונית
אחת ההצלחות החשובות של תנו לחיות לחיות היא במאבק נגד ההרעלות ההמוניות של חתולים בסביבה העירונית, שהיו קיימות בעבר. בזכות המאבק שלנו, האסטרטגיה הנהוגה כיום כדי למנוע צפיפות יתר של אוכלוסיית החתולים היא השיטה של עיקור והחזרה. המדינה מקצה מדי שנה, על-פי חוק, 4.5 מיליון ₪ לעיקור והחזרה, ופעמיים היינו צריכים לעתור לבג"ץ כדי להבטיח שהתקציב הזה אכן ישמש למטרה לה נועד.
בכל הנוגע לטיפול של רשויות מקומיות בתלונות על מטרדי חתולים, קבע בית המשפט העליון שהנוחות או הרווחה של בני אדם אינן עילות להרג של חתולים או לגרימת סבל ניכר להם. במקרים אלו יש להסתפק באמצעים כגון עיקור וסירוס, התקנת אמצעים למניעת כניסת חתולים למקומות בהם הם לא רצויים וכיוצא באלו – גם אם היעילות של אמצעים אלו אינה מוחלטת. בהקשר זה חשוב להדגיש, שהעתקת חתולים ממקום מחייתם והשלכתם במקום אחר מהווה פגיעה קשה מאוד בהם, כבעלי-חיים טריטוריאליים, עשויה אף להביא למותם ומהווה כשלעצמה התעללות (ראו כאן – חוות דעת של הייעוץ המשפטי של המשטרה בעניין). גם כאשר ישנו סיכון בריאותי לבני אדם או שיש פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים, יש להבחין בין סיכון לסיכון, ולמצות תחילה אמצעים שאינם פוגעים בחתולים.
בכל הנוגע להאכלת חתולים, הכלל הוא דומה: האכלת חתולים מותרת כל עוד היא אינה גורמת למטרד המהווה פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים. בית המשפט קבע, שאין להטיל קנסות על האכלת חתולים אלא במצבים נדירים וחריגים כאלו (ראו פסד האכלת חתולים בירושלים ) אנו ממליצים לנקוט בהאכלה אחראית תוך הקפדה על הניקיון והסניטציה, מניעת הטרדה של שכנים ועוברי אורח, והימנעות מיצירת עוינות שעשויה להתנקם בחתולים.
כשההאכלה נעשית בתחום הרכוש המשותף של בית משותף (וגם כשלא מדובר בבית משותף – כאשר ישנם שכנים שעשויים להיות מושפעים מההאכלה) הכלל הוא שכל שכן זכאי לשימוש סביר ברכוש המשותף וכל אדם זכאי לשימוש סביר בביתו ובמקרקעין שלו. שימוש סביר כולל את מגוון השימושים של הדיירים השונים, ובכלל זה את האפשרות להאכיל חתולים.
התנכלויות למאכילי חתולים ע"י שכניהם הן, לצערנו, תופעה שכיחה. לעתים קרובות החתולים הופכים בני ערובה של סכסוכי שכנים על רקע אחר. אם שכן מתנכל לכם, מאיים לפגוע בחתולים או דורש שתפסיקו להאכיל אותם, תוכלו להדפיס את המכתב שתמצאו כאן ולתלות על לוח המודעות בבניין או לחלק לתיבות הדואר הרלוונטיות. לצד זאת, חשוב לוודא שהאכלת החתולים תיעשה באופן אחראי, תוך מזעור ההפרעה לשכנים.
מה הן, אם כן, ההמלצות שלנו להאכלה נכונה:
- מומלץ לשקול את המקומות בהם נניח את האוכל לחתולים. יש עדיפות למקומות שהם מרוחקים יחסית משימושים קבועים של בני-אדם, ושהם מוסתרים יחסית. רעיונות מוצלחים יותר הם למשל: פינה מרוחקת בגינה אחורית; מאחורי פחי זבל; בקצה של מגרש חניה. רעיונות פחות מוצלחים הם למשל: בחדר המדרגות או בכניסה לבנין.
- מומלץ לשקול את שעות ההאכלה. האכלה בשעות שבהן יש פחות תנועת בני אדם (כגון שעות הלילה) תייצר פחות התנגדויות.
- מומלץ לשקול את סוג האוכל. מזון יבש יוצר פחות ריחות ופוטנציאל ללכלוך. לשימוש בשאריות מזון יש יתרון סביבתי על פני השלכתן לפח, אבל הן יכולות ליצור מטרדי לכלוך וריח. לכן, בשימוש בשאריות מזון כדאי במיוחד לנקוט אמצעים כגון הנחת האוכל על גיליון עיתון או בכלי, ואיסוף שאריות האוכל לאחר שהחתולים סיימו לאכול את מה שרצו.
- מומלץ לשקול את אופן ההאכלה. יש יתרון להאכלה בכלים (שניתן לאסוף ולשטוף או לזרוק) או על גבי ניר עיתון (שניתן להשליך למחזור) על פני הנחת האוכל ישירות במקום המשמש להאכלה.
- חשוב לשים לב שפינת ההאכלה תהיה נקייה, אסתטית ומסודרת, ולמנוע ריחות והצטברות של לכלוך וכתמי שומן.
- רעב וצמא אינם הבעיות היחידות של חתולים. אם אנו רוצים לעזור להם באמת, חשוב שנדאג לרווחתם גם בהיבטים אחרים. אוכלוסיית חתולים מעוקרת ומסורסת מבטיחה לכל חתול יותר בריאות ורווחה, ולא קיימת בה התופעה הקשה והנפוצה של תמותת גורים. חתול שנראה סובל, חשוב לקחת לטיפול רפואי. בעיה רפואית פשוטה יכולה לגרום לסבל רב ולמוות אם אינה מטופלת. המרפאה של תנו לחיות לחיות מעניקה טיפול רפואי במחירים מסובסדים.
חיות בר
חוק צער בעלי-חיים חל על כל בעלי-החיים (או ליתר דיוק: על כל בעלי החוליות). חיות בר זוכות בנוסף להגנה של החוק להגנת חית הבר.
החוק להגנת חית הבר פורש את הגנתו על כל בעל-חיים שאין טבעו לחיות במחיצת האדם. כלומר, החוק לא חל רק על בעלי-חיים החיים פרא בטבע, אלא גם על בעלי-חיים המוחזקים בשביה. החוק מגן גם על חיות בר שנולדו בשביה ושיתקשו לחזור לטבע, ובלבד שהן ממין שבאופן רגיל חי בטבע. כך, למשל, חיות בר בגני חיות, תוכים ונחשים בחנויות ובבתים פרטיים, קופים במעבדות, תנינים בחוות גידול – כולם זוכים להגנת החוק להגנת חיית הבר. החוק קובע גם הסדרים בנוגע למוצרים שהופקו מחיות בר (כגון פרוות, אביזרי שנהב ופוחלצים).
לחוק הגנת חיית הבר שתי מטרות עיקריות, המשתלבות זו בזו: הגנה על טובתם של בעלי-החיים כפרטים, והגנה על המינים הביולוגיים שהם שייכים אליהם, כדי לשמר את המגוון הביולוגי ולהגן על הטבע ועל המערכת האקולוגית.
חוק הגנת חיית הבר יוצר משטר של היתרים. אסור להחזיק חיית בר, לייבא אותה, לייצא אותה או לסחור בה אלא בהיתר. היתרי היבוא והיצוא מותנים, בין היתר בעמידה בהוראות של האמנה בדבר הסחר הבינלאומי במינים של צמחים ובעלי-חיים בסכנה (אמנת CITES). ישראל אוסרת גם על יבוא חיות בר במסגרת של קרקסים ועל יצוא קופים לניסויים.
ציד של חיות בר אסור אלא לפי רישיון ציד או היתר ציד (רישיון ציד הוא רישיון שניתן לאדם העוסק בציד כפעילות פנאי, ומוגבל לסוגים מוגדרים ולמספרים מוגדרים של בעלי-חיים; היתר ציד ניתן במסגרת של מטרות קונקרטיות כגון מניעת פגיעה בחקלאות. רוב הציד בישראל נעשה ככל הנראה באמצעות היתרי ציד). החוק קובע גם שורה של שיטות ציד אסורות. למרבית הצער, בפועל משטר ההיתרים הוא גמיש מאוד, והתופעות של ציד חיות בר, סחר בהן והחזקתן בשבי הן רחבות מאוד.
חוק נוסף שמגן על חיות בר הוא חוק הגנים הלאומיים, שקובע ערכי טבע מוגנים ושמורות טבע.
ניסויים בבעלי חיים
כאשר חוקק חוק צער בעלי-חיים, פעלו הגופים העוסקים בניסויים בבעלי-חיים באופן אינטנסיבי כדי לאפשר את הניסויים הללו במינימום של התערבות חיצונית. התוצאה היתה שהוראות חוק צער בעלי-חיים אינן חלות על ניסויים בבעלי-חיים, ובמקום זאת חוקק חוק ספציפי העוסק בניסויים בבעלי-חיים.
העיקרון המנחה של חוק הניסויים בבעלי-חיים דומה לזה שבחוק צער בעלי-חיים: אסור לגרום סבל לבעלי-חיים ללא הצדקה. כדי ליישם את העיקרון הזה, נקבע שאסור לבצע ניסויים בבעלי-חיים אלא במוסד שקיבל אישור לכך, ועל-ידי חוקר שקיבל אישור לכך. בנוסף, כל ניסוי וניסוי טעון אישור מראש. החוק קובע שיש למזער את הסבל של בעלי-החיים, שיש לצמצם למינימום את מספר בעלי-החיים ושאסור לבצע ניסוי בבעל-חיים כאשר ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרך חלופית סבירה.
אולם מה המנגנונים שאמורים לבחון את הדברים? מרבית הניסויים מובאים לאישור בוועדות פנימיות של כל מוסד ומוסד, שיושבים בהם עובדי המוסד שהם קולגות של מי שמבקש לערוך את הניסוי, ואשר עורכים ניסויים בבעלי-חיים בעצמם. הפיקוח הארצי על התחום נתון בידי מועצה שיש בה רוב אוטומטי לבעלי-עניין בניסויים בבעלי-חיים. הסדר מיוחד נקבע עבור ניסויים במערכת הביטחון, שלפי מידע שמתפרסם מפעם לפעם בארץ ובעולם מגיעים לא פעם לדרגות קשות במיוחד של אכזריות. מעטה רחב של סודיות מוטל על התחום כולו.
הנסיינים מנסים לשכנע את הציבור שניסויים בבעלי-חיים הם חיוניים לקידום בריאותם של בני אנוש. "זה או הכלב או הילד" הם מבקשים שנאמין. בפועל, חלק גדול מהניסויים אף אינם מתיימרים לקדם את בריאות האדם. הם מיועדים להמציא שיטות יעילות יותר לייצור ביצים, בשר וחלב; לספק את הסקרנות האנושית ולהרחיב את הידע לשמו; לפתח אמצעי לחימה ועוד. גם הניסויים שמתיימרים לעסוק במחלות אנושיות צריכים לעורר סימני שאלה: ההבדלים בין בני אדם לבין בעלי-חיים ובין מחלות אנושיות לבין מודלים מלאכותיים שלהן בבעלי-חיים אינם מאפשרים להקיש מהניסויים בבעלי-חיים לרפואת אנוש.
