"טוב, אז חלפו שלושה שבועות מאז שאימצנו מהכלביה בכפר רות את חשמי, החצי סן-ברנארד החרשת שלנו, וצירפנו אותה לדאלי, הכלבלב שרץ איתנו כבר שמונה שנים מאז שהוא היה בן חודש. הימים הראשונים היו קצת מורכבים, ובהתחלה חשמי הייתה משוכנעת, לדוגמא, שהמיטה שהכנו עבורה היא בעצם בית שימוש. בנוסף, בתור כלבונת שהגיעה מהסגר, היא התרגלה כנראה שמי שחלש לא אוכל, ולכן הייתה קצת נבזית ובריונית כלפי דאלי, שקטן ממנה בחצי. מה שעודד אותנו ביום הראשון היה לראות ששניהם בכל זאת מצליחים לצאת לדשא ולבטא את החשדנות ההדדית ומאבקי הכוח בצורת משחק. בהדרגה חשמי הבינה שהיא מצאה בית לתמיד, ושהאוכל, המיטה, הצעצועים והליטופים שלה מובטחים. זה היה מאד מעניין לראות איך פתאום היא השילה את הבריונות לטובת גורות מצחיקה וכנועה מול דאלי. הם עדיין משתוללים כל הזמן על הדשא, אבל כל ההתנהלות שלה היא של אחות קטנה ומעריצה כלפיו. זה נראה כאילו היא קצת חיה מחדש את תקופת הגורות שאולי לא הייתה לה.
מאז שני הנודניקים האלה החריבו לנו את הדשא לחלוטין. ארבע פעמים ביום הם יוצאים החוצה ומשתוללים כאילו אין מחר, כשכל אחד מנצל את היתרון היחסי שלו בהיאבקות. דאלי עם קפיצות ולפיתות רגל, וחשמי עם התנגשויות בתנופה וכל מיני טריקים מכוערים כמו לתפוס אותו בקולר. היא התחילה אצלנו בתור גורונת בת שנה, מגושמת ועקמומית, אבל כל הטיולים וההשתוללויות גרמו לה להגיע למצב שהיא כמעט כלבה אתלטית.
אגב, החרשות שלה כמעט לא מורגשת. חוץ מאשר כשהיא משועממת ועומדת לגנוב צעצוע שלא שלה, וצריך לרוץ עד אליה כדי להסב את תשומת ליבה (ה"לא" שאנחנו צועקים הוא לעצמנו…). חוץ מזה, היא מפצה על החרשות ברגישות כלבית-חברתית מוגברת, וכל פעם שהיא רואה את דאלי נובח היא מצטרפת בנביחות, גם אם היא לא תמיד מבינה על מה. בזמן האחרון היא מאד עסוקה בסכסוך שלה עם הכלבה במראה, כולל נביחות נזעמות, אבל אנחנו מניחים שבסוף יהיה שלום.
אנחנו מתארים לעצמנו שיש הרבה אנשים שיש להם כלב ומתלבטים אם לאמץ כלב שני. בהרבה מקרים זה בגלל שהם רואים את הכלב שלהם משועמם ועצוב קצת להיות לבד, כמו שהיה אצלנו. אז כן – זה יותר לכלוך, ריח, וכסף ובלגן. בייחוד כשזה כלב גדול, או גורי, או כזה שחי בבית ובחצר ביחד (או כל התשובות הנכונות, כמו אצל חשמי). מצד שני – בכל פעם שאנחנו רואים את השינוי העצום אצל דאלי, שפתאום השיל מגילו שבע שנים וחזר בעצמו להיות גור, זה שווה את זה. המחזה של שני כלבים שמשחקים אחד עם השני באקסטזה הוא בהחלט אחד המחזות המשמחים ביותר שאפשר להתבונן בהם. בסופו של דבר, כמו שאינסוף אנשים כבר אמרו, כלבים צריכים כלבים. אחת העצות הכי חשובות שאנחנו יכולים לתת בהקשר הזה הוא להתייעץ עם הצוות בכלביה לגבי ההתאמה הנכונה. הם מכירים כל כך טוב את הכלבים של הכלביה וכלבים בכלל, ומבחינתנו זה היה חלק קריטי באימוץ המוצלח הזה.
בגלל זה גם חשוב לנו להגיד תודה ענקית לזהבית ולנויה שעבדנו מולן, על המחשבה, ההמלצות, התמיכה והזמינות הטלפונית להתייעצויות".
