פרות
באופן טבעי פרות מבלות את חייהן במרעה, תולשות ואוכלות עשב ומעלות גירה. הן חיות בעדרים עם מבנים חברתיים סדורים וקבועים. בתנועה שלהן בשדות, לרוב הן יעקבו אחרי הפרה הוותיקה והמנוסה ביותר בעדר, ולאו דווקא אחר הפרה שבראש ההיררכיה. הן יוצרות ביניהן קשרי חברות הדוקים, שמתחילים בילדות ונמשכים כל החיים, מתוחזקים על-ידי מחוות כמו ליקוק של הראש ושל הצוואר. הנייר יסמיק אם נספר כאן על חיי המין העשירים של פרות ופרים – נזכיר רק שטקסי החיזור של הפר אחרי פרה הם ממושכים ומורכבים.
הפרה מעדיפה ללדת במרחק מהעדר, ומסתירה את העגל בעשב גבוה במשך כשבוע לפני שהיא חוזרת אתו לקבוצה. לאחר מכן, לעתים קרובות הפרות יוצאות למרעה ומשאירות את כל העגלים יחד עם אחת מהן. זה הגיל שבו העגלים משחקים זה עם זה ויוצרים קשרים חברתיים הדוקים. רק בגיל שבין חצי שנה לשנה הם ייגמלו. עגלים זכרים יעזבו את העדר ואילו העגלות יישארו בחברת אמן כל חייהן. פרות יכולות להגיע לגיל עשרים שנה – אם לא שוחטים אותן.
חלב ובשר: ילדות עשוקה
תעשיית החלב היא בעצם תעשייה של חלב ובשר גם יחד. היא משווקת את חלב הפרות, את בשרם של עגליהן – ובבוא היום את בשרן של הפרות עצמן.
חלב פרה הוא מזון-התינוקות של העגל. גוף הפרה, כמו גוף האישה, מייצר חלב רק כשהפרה בהריון ועומדת להמליט. לכן, כל פרה ברפת החלב עוברת מחזור של הריונות ולידות. ההיריון אינו מתחיל בטקסי חיזור אלא בהזרעה מלאכותית. גם לקשר החזק שבין הפרה לעגל אין מקום ברפת מודרנית: סמוך לאחר ההמלטה מפריד הרפתן את העגל מאמו ומעביר אותו לתא בידוד מרוחק, שם יזינו אותו בתחליף חלב.
את האם יוליכו מספר פעמים ביום למכון החליבה, שם ישאבו את החלב מעטיניה במכונה, עד שתפוקת החלב תרד ויגיע הזמן להזרעה חוזרת, המלטה נוספת וחוזר חלילה. תעשיית החלב מגדילה באמצעים מלאכותיים את כמות החלב שגופה של כל פרה מייצר. העומס הכבד על העטין מוביל לדלקות (חלק מהתאים הדלקתיים, שהתעשייה קוראת להם "תאים סומטיים", מגיע לחלב שנמכר לצרכן). העומס על הגוף מביא לבעיות בריאות ולצליעות – לעתים עד כדי כך שהפרה קורסת ואינה מסוגלת לקום על רגליה. גם פרה שלא קרסה, אולם תנובת החלב שלה ירדה, דינה נחרץ. היא מובלת לבית-המטבחיים.
ומה גורלו של העגל לאחר שהפרידו אותו מאמו? את רוב העגלים מגדלים לשחיטה. חלק מהעגלות יישארו ברפת וייכנסו בעצמן למחזורים של הזרעה, הריון וחליבה עד למיצוי כוחותיהן.
לצד הפרות והעגלים מרפתות החלב מגיעים לבתי-המטבחיים גם עגלים מזנים המשמשים לייצור בשר בלבד. חלק מהם זכו לחיות חלק מחייהם במרעה. רובם, אבל, נושאים על גבם טראומה קשה: מסעות מוות ממושכים, לעתים שבועות על שבועות, בים וביבשה. חלק גדול מבשר הבקר בישראל מקורו בעגלים שנולדו מעבר לים: באירופה או באוסטרליה. המסע שלהם לכאן נעשה על-גבי ספינות משא צפופות, במכלאות מזוהמות סיפון על גבי סיפון. מערכות האוורור בספינות מתקשות להפיג את עומס החום הכבד. מכות ומכות חשמל נפוצות בהעמסה ובפריקה. עגלים רבים מתים. אחרים סובלים מחולי ומתשישות. בארץ יחזיקו אותם במכלאות צפופות ויזינו אותם במזון מרוכז עד שגופם יהיה גדול דיו כדי לשלוח אותם לשחיטה.
חזירים: עלבון לאינטליגנציה
חזירים הם בעלי-חיים חכמים במיוחד. במבחני אינטליגנציה הם הצליחו יותר מאשר שימפנזים. חזרזירים מרבים לשחק. בחייהם הבוגרים הם מבלים את עיקר ימיהם בחקירה של הסביבה שלהם, נוברים באדמה ומכרסמים צמחים ושורשים. כשחם הם מתפלשים בהנאה בשלוליות מים, לצנן את גופם. בניגוד לשם שיצא להם, חזירים מקפידים מאוד על ניקיונם, ולעולם לא יעשו את צרכיהם באזור שמשמש להם למנוחה או לאכילה. החזירים הזכרים נוטים לשוטט לבדם, בעוד החזירות חיות בקבוצות קטנות. הן ממליטות בפינות נסתרות, בקינים שהן מקימות לעצמן, אבל מגדלות את החזרזירים בצוותא.
בישראל הורגים מדי שנה כמאתיים אלף חזירים לייצור בשר. חייהם של החזירים עוברים עליהם במכלאות צפופות, מזוהמות, חשופות, נטולות גירויים. את החזירות מחזיקים לעתים קרובות בתאי בידוד כה צרים שהן אינן יכולות אפילו להסתובב סביב עצמן. עובדי החזיריות מסרסים את החזרזירים הקטנים (כך נמנע ריח-לוואי שהוא טיפוסי לבשר של חזירים שהגיעו לבגרות מינית). העובדים גם חותכים את הזנב של החזרזיר ואת הניבים שלו. חיתוך הזנב נעשה משום שבמכלאות החשופות, הדבר היחיד שיש לחזרזירים לשחק בו הוא הזנבות של חבריהם, משחק שיכול להגיע עד כדי פציעה. במקום לתת לחזרזירים גירויים אחרים, התעשייה מעדיפה לחתוך את זנבותיהם. לפני שהוא מגיע לגיל חודש מפרידים את החזרזיר מאמו. הוא יישלח עוד מספר חודשים לשחיטה. היא תישלח להזרעה מלאכותית, להמלטה נוספת וחוזר חלילה. היחס לחזירה הוא כאל מכונה להמלטת חזרזירים, וכשההמלטה פוחתת גם היא נשלחת לשחיטה.
